אור גחליליות
דאנה איבגי ונינט טייב מככבות בסדרת דרמה חדשה מלאה במסתורין מדברי שלא רק מאיים להתפוצץ, אלא גם עושה את זה | בלעדי לדיגיטל של 103fm
ביקורת תרבות \\ עדן בן אריהמדבר הישראלי, על מרחביו החשופים והשקט המהפנט שלו, הוא לא רק תפאורה אלא שחקן מרכזי ב'גחליליות' – סדרת הדרמה המסתורית מבית היוצר של 'הוט' שצוללת ליישוב הדמיוני 'נאות תמר' בים המלח, ושואבת ממנו תחושת איום שקטה אך מתמדת.
שיטפון סוחף כמות רבה של מוקשים משטח צבאי אל תוך היישוב, והדבר מגביר את תחושת המתח. שם, בין גופות שמתפוצצות ללבבות שנותרים שלמים, מתהווה סיפור מסתורי, כמעט מיתי – שבו כל פיצוץ הוא רק רמז למה שבאמת בוער מתחת לפני השטח. הסדרה איטית, אבל בקטע טוב – כזו שמבשלת את המתח לאט, נותנת לצופים להרגיש, לחשוב, ולא להחמיץ אף רמז בדרך.
כמו ב'ארץ מנזרים', גם כאן שחר מגן נוגע באבסורד הישראלי דרך עלילה שנעה על התפר הדק שבין מציאות לחלום בלהות. מגן כבר יודע את העבודה – ברזומה המרשים שלו אפשר למצוא עוד כמה וכמה סדרות שצומחות בלב מדבר, כמו 'בתולות' המצוינת, ו'דיבוקים', הוא מצליח לחבר בין ההון האנושי המחוספס ולעיתים קוצני שמתגורר במדבר, לבין השקט האינסופי שבו.
יחד עם הבמאי תאופיק אבו ואיל, הוא מביא למסך עולם שבו הפיצוצים הם רק סימפטום – והלב, האיבר היחיד שנותר שלם אחרי כל פיצוץ כזה, הוא הסוד האמיתי. תושבים המקום מתפוצצים בזה אחר זה, ומהר מאוד הצופה מבין שאי אפשר להאשים את המוקשים, והגורם המפתיע לפיצוץ, הולך ונחשף בהדרגה לאורך הפרקים.
במרכז הסיפור ניצבות שתי נשים עם היסטוריה משותפת – מימי החבלנית ודקלה השוטרת – שחוזרות להיפגש אחרי למעלה מ־20 שנה דווקא כשאדמה מתחילה לזוז מתחת לרגליים. בין שתיהן נמתח חוט דק של מתח רגשי, אולי רומנטי, אולי נפשי – כזה שמכיל מטען ישן, כמעט רעיל, ומתחתיו פועם געגוע, ותשוקה לשחרור. כל אחת מהן מנסה לפענח מה באמת קורה – בגוף, באדמה, ובעיקר בלב.
הלב הפועם של הסדרה
נינט טייב, שעברה דרך ארוכה מ'השיר שלנו', דרך 'עספור' ו"בשבילה גיבורים עפים', מגיעה כאן לשיא חדש בקריירה. בתפקיד מימי החבלנית, היא מביאה עוצמה, שקט פנימי וסוג של טרנספורמציה – כאילו כל הדרך שעשתה עד כה הובילה לרגע הזה. דאנה איבגי, בדמות השוטרת, מדויקת כתמיד – ויחד, השתיים יוצרות דינמיקה מחשמלת. האנרגיה ביניהן עוצמתית, מורגשת בכל סצנה, והופכת את הקשר ביניהן ללב הפועם של הסדרה.
יש משהו מדויק בעובדה ששתי נשים נושאות את הסדרה על כתפיהן – לא דרך כוח פיזי אלא דרך מורכבות, עומק וחיבור לפצע. מדובר בדמויות שבנויות היטב, ולא חוששות להתעמת עם האמת. הן כתובות נפלא, ועד כמה לא נשחקות, זה כל כך נדיר במחוזותינו. באחד הפרקים הראשונים בסדרה דקלה פונה למימי ואומרת לה "אנשים חושבים שהמדבר וכל היופי מגן עליהם ממשהו", ואילו מימי עונה לה: "לא כזה יפה פה – תראי כמה טינופת" וזה מלמד הרבה על המתח בין הדמויות הראשיות, לבין היישוב שכוח האל שהן חיות בו.
בכלל, הקאסט כולו מעורר עניין: עלא דקה, שחקן ערבי, מגלם בעל חוזר בתשובה – ליהוק מסקרן בפני עצמו. לצידו גם בן סולטן בתפקיד של דמות פוסט טראומתית מלאה בעומק. בנוסף, זכינו עד כה ליהנות מעוד רשימת שחקנים מכובדת כמו אמיר חו'רי, לירית בלבן הנפלאה, מכרם ח'ורי, ליה אללוף, רותם קינן, וטל טרינגל.
דרמה פסיכולוגית-מיסטית
'גחליליות' אינה רק סדרת מתח – זו דרמה פסיכולוגית-מיסטית שעוסקת ברוח האדם, בפצעים שאי אפשר לראות, ובשאלות סביב בדידות אנושית שלא תמיד מקבלת זמן מסך, ואפשר להבין למה. היא נעה על הגבול שבין המדע לרוח, בין הפחד לחמלה, ומשאירה את הצופה עם יותר תחושות מאשר פתרונות – ולתפיסתנו זה חלק מהקסם שלה. גם הצילום המרהיב בסדרה מוסיף לה עוד רובד – מרחבי המדבר השקטים מרגישים כמו חלום מתוח, רגע לפני הפיצוץ הגדול. כל תנועת מצלמה מרגישה מחושבת, עד לפיצוץ הבא.
אחרי צפייה בארבעה פרקים, ברור ש'גחליליות' לא באה להתחנף – היא לא מפוצצת בקצב מהיר או בדיאלוגים מתלהמים. היא שקטה, מדויקת, ועשויה ביד אוהבת. זו סדרה שמכוונת גבוה, ומבינה שכדי לגעת באמת, צריך לפעמים לעצור – להתבונן, להרגיש, לתת לדמות לנשום. כמו הגחליליות עצמן, גם הסדרה הזו נדלקת באיטיות – אבל כשהיא נדלקת, קשה להישאר אדישים ליופי הזה. צפיתי בארבעה פרקים ברצף, ולא רציתי שזה ייגמר. הלוואי שימשיכו להפתיע אותנו עם עוד סדרות כאלה – שקטות, עמוקות, שלא לועגות לצופה אלא סומכות עליו. ובינתיים? הלב שלנו, תודה לאל, עדיין שלם.
