בלי פילטרים
המחזמר 'היי אוון הנסן' של תיאטרון הקאמרי נוגע בנושאים כואבים ולא מפחד להסתכל לגיל ההתבגרות בלבן של העיניים | בלעדי לדיגיטל של 103fm
ביקורת תרבות \\ עדן בן אריבשנים האחרונות נדמה שהבמות בישראל מתחילות להתמלא ביותר ויותר מחזות זמר. האם הפכנו להיות ברודווי פינת תל אביב? כנראה שלא, אבל נראה שאנחנו בהחלט זקוקים לאיזושהי בריחה מהמציאות - ומה רע בהופעות תיאטרון מהוקצעות עם מוזיקה, תנועה וקסם בימתי? 'היי אוון הנסון' של תיאטרון הקאמרי מציע לצופים משהו אחר לגמרי.
לא מדובר רק בעוד חגיגה מוזיקלית, אלא במחזמר שמביא לקדמת הבמה מסר חברתי נוקב, ברגישות יוצאת דופן ותוך הבנה עמוקה של עולם בני הנוער. מחזמר שלא מפחד לגעת בנושאים כואבים ומצליח לעשות זאת בעדינות רבה ובעוצמה שמשאירה חותם.
מעטים האנשים שאנחנו מכירים שמתגעגעים לימי בית הספר התיכון. הרצון להצליח בלימודים ולהוכיח את עצמך, לצד הצורך הטבעי להשתלב מבחינה חברתית, הופך את התקופה היפה ביותר בחיינו לסוג של סיר לחץ רגשי ומטלטל במיוחד. בתוך מציאות כזו כל חריגה מהנורמה - התנהגותית, רגשית או חיצונית - עלולה להפוך לכתם חברתי. העיניים הבוחנות, הלחץ להתאים את עצמך, והפחד מפני דחייה - כל אלו יוצרים קרקע פורייה לבדידות שאף אחד לא מבחין בה באמת, ובטח שלא ההורים שלך.
בתוך המציאות הזו, מתחיל סיפורו של אוון הנסן (אלון סנדלר) - תלמיד תיכון אמריקני שסובל מחרדה חברתית ומתחושת נידוי. הוא כמעט שאינו מצליח ליצור קשרים חברתיים, ואילו אימו (טלי אורן), אם חד-הורית שעובדת מסביב לשעון, אינה מצליחה באמת להיות שם עבורו. בעצת המטפל שלו אוון מתחיל לכתוב מדי יום מכתב לעצמו, שייפתח במשפט: "היי אוון הנסן, היום היה לך יום נפלא." המטרה: לשנות את התודעה דרך המילים – לנסות למצוא בכל יום משהו טוב, גם אם הוא זעיר.
רק שמישהו ישים לב
לרוע מזלו של אוון, אחד המכתבים נופל לידיו של קונור (עמית שושני) - בן כיתתו המתבודד, הסוער והמכור לסמים, שגם הוא סוחב על גבו עול רגשי כבד. כעבור כמה ימים קונור שם קץ לחייו, והוריו סינתיה (אולה שור סלקטר) ולארי (יניב סויסה) מוצאים את המכתב. הם בטוחים שזהו מכתב התאבדות שבנם כתב לאוון. "הלוואי שמה שיש לי להגיד היה מזיז למישהו. נראה לך שמישהו בכלל ישים לב אם אני איעלם מחר? שלך בחברות, אני..." כתב אוון לעצמו - משפטים שמקבלים משמעות מצמררת כשמישהו אחר קורא אותם.
סויסה ושור סלקטר היו נפלאים על הבמה, ביחד ולחוד, והצליחו לרגש מאוד. אי אפשר לסקר את הקאסט בלי להתייחס לדיאנה גולבי, שגילמה את זואי - אחותו של קונור. היא הזכירה לקהל שהיא לא רק זמרת נהדרת בעלת גוון קול מרהיב, אלא גם שחקנית מרגשת.
ההורים השכולים מתנחמים במחשבה שבנם לא היה בודד, ויוצרים קשר מיוחד עם אוון - שמוצא את עצמו לכוד בשקר שהוא לא מצליח (או לא מוכן) לפרום. מכאן הוא נסחף למסכת שקרים שהופכת לחיים כפולים - כאלה שבהם הוא סוף סוף מקבל תשומת לב, אהדה וחיבור אנושי, גם אם הכול מושתת על שקר.
הוא מעמיק את הקשר עם ג'ארד (אלעד אטרקצ'י), שבהתחלה הסכים לדבר איתו רק בגלל שאימא שלו חברה של אימא של אוון, אבל מהר מאוד מתגלה כדמות מורכבת לא פחות. הרבה מזה בזכות כישרונו הבימתי של אטרקצ'י, שהביא עומק והומור מדויק לדמות.
מתוך 'היי אוון הנסון' // צילום: משה צ׳יטיאת
הבחירה להפוך סיפור כל כך רגיש למחזמר אינה מובנת מאליה, אבל ההפקה מוכיחה שזה לא רק אפשרי - זה גם הכרחי. השילוב בין נושא קשה לבין מוזיקה חיה, שפה יום־יומית לא מתייפייפת ועיצוב בימתי שמשתמש במסכים המדמים טלפונים סלולריים - כל אלו יוצרים הצצה בלתי מסוננת לעולם הפנימי של בני הנוער. זה מחזמר שגם מורים, הורים, ומטפלים צריכים לראות - כדי להתחיל שיח פתוח על נושאים שלפעמים מורכב לדבר עליהם.
נכון שחלק מהלחנים נשמעים כאילו נלקחו ישירות מבמות ברודווי, ולעיתים חזרו על עצמם מעט - אך זה לא פגם בכישרונם של השחקנים שהביאו באומץ לב גדול נושאים כואבים ומדממים מול הקהל.
בכנות רגשית נדירה ההפקה של תיאטרון הקאמרי מביאה לבמה את השאלות שכל הורה, מורה ונער מתבגר שואל - אך לעיתים קרובות חושש לבטא בקול. הבחירה להעלות את המחזמר בישראל היא לא רק החלטה תרבותית - היא אמירה חברתית שיכולה להציל חיים. לכן לא הופתענו אלא דווקא התרגשנו כשלקראת סיום המחזמר חולקו בין הצופים באולם עלונים של עמותת ער"ן עם המסר הפשוט והחזק - אתה אף פעם לא לבד.
