רק גיטרה, לופר ולב פתוח
נינט טייב מהפנטת את הקהל במופע האקוסטי החדש 'באתי' • בלי הפקה מוגזמת, רק נוכחות פשוטה שמצליחה לרפא את הפצעים | בלעדי לדיגיטל של 103fm
ביקורת תרבות \\ עדן בן ארילא בטוח שאפשר לקרוא לזה 'הופעה'. מה שנינט טייב עשתה אמש על במה כמעט ריקה – רק היא, גיטרה, לופר וקהל סקרן – הרגיש יותר כמו טקס מיסטי. בלי מילים מיותרות, בלי שואו מנופח, רק מוזיקה שפורמת שכבות של שקט ומוליכה אותך פנימה. במקום פאתוס – אמת נקייה. במקום הצגה – נוכחות. במשך שנים כינו אותה 'המאמי הלאומית', אבל הם כנראה הסתפקו במה שראו מבחוץ. נינט היא לא מאמי – היא הילרית. והיא באה לרפא את הקהל שלה באמצעות מוזיקה.
בערב חמישי, בן זוגי שיחיה הפתיע אותי בכרטיסים להופעה האקוסטית של נינט, הנושאת את השם 'באתי'. הגענו אחרי יום ארוך, נדחסים כמו סרדינים לשולחנות המיניאטוריים של 'זאפה הרצליה'. דקות לפני תחילת ההופעה התקבלה התראה על אזעקה - טיל שוגר מתימן, והערב התחיל באי שקט מוחשי. כשהמתח התפוגג, האולם הוחשך ואז היא עלתה. נינט. הקהל, המורכב מסבתות בנות 70, ילדות בנות 14, דתיים, חילונים, ואנשים שפשוט ביקשו קצת שקט – חיבק אותה במבטו, וחיכה לראות מתי הקסם יתחיל.
היא פתחה את הערב עם 'רק שלא תיפול הרוח' הנהדר, שמרה על תדר גבוה, ולאחר מכן פנתה לקהל, שאלה אם כולם בסדר אחרי האזעקה, ושיתפה: "אני ישר סימסתי לבייביסיטר לראות איפה הבנות ומה קורה. יש את המציאות, ויש את המציאות הזו – ואנחנו ננסה לשלב את זה איכשהו". היא המשיכה עם 'מדברים', ומילאה את החלל בקול מהפנט. נינט לא צריכה הרבה כדי לרגש. רק במה, גיטרה ומיקרופון – וזה מספיק כדי להפוך את הלילה הזה, שהתחיל קצת מלחיץ, למשהו אחר לגמרי.
כל הלבד, אבל לגמרי ביחד
מיד אחר כך ביצעה את 'כל הלבד' המצוין. מעריצות בשורות הראשונות הניפו שלט שכתבו לה מראש, ונראה שהיא התרגשה באמת. אחר כך הגיע 'ככה זה', שבמקור מבוצע עם טונה, אבל גם כשהיא ביצעה אותו לבד – זה עדיין היה שלם. הקהל דיקלם איתה את המילים באדיקות כמעט דתית. "כשאת בוכה עולם נפתח למעלה... תבכי מפל, תבכי עד שנגמר לך..." – פתאום זה הרגיש כמו משפט מתוך סשן טיפולי, לא סתם שיר ששרים על הבמה. היה בזה משהו כמעט פולחני – קהל שלם שותק יחד, עוצם עיניים, פועם באותו קצב. לפעמים נדמה שהיא לא שרה אלינו, אלא מתוכנו.
בהמשך הערב זכינו לקבל ביצוע מדויק במיוחד לשיר 'אליס'. נינט שיחקה עם הלופר בעדינות וביחד איתו הוסיפה עוד גוונים לשיר, ואז – עלתה הצ’לנית מאיה בלזיצמן. "יש לנו דרך ארוכה יחד", אמרה נינט, "ואני שמחה שהיא החליטה לבוא ולכבד אותנו בנוכחותה". אחר כך פנתה אליה: "אני חושבת שאת הצ'לנית הכי טובה בעולם כולו". בלזיצמן השיבה בלי היסוס: "ואני חושבת שאת הזמרת הכי טובה בעולם כולו". הקהל, כמובן, הסכים עם שתיהן.
הן ביצעו יחד את 'בשקט הזה' – שיר שכתבה נינט והלחינה מרינה מקסימיליאן בלומין, והשתיים שחררו אותו כדואט. המשיכו ל'מה יהיה איתך', והאולם נרעד. נינט יודעת להביא עוצמה בווליום גבוה במיוחד, אבל היא עושה את זה עם שקט. בלי לדחוף, בלי להכריח. רק להניח את השיר במקום הנכון, ולסמוך על הקהל שיקשיב עד הסוף, ויצליח להכיל את כל הקסם האדיר הזה שהוא מביאה איתה.
בין 'חבלים', 'והדרת', ו'לא יכולתי לעשות עם זה כלום', נינט עצרה לרגע, שאלה איך כולם מרגישים, וחזרה לצלול אל תוך הצלילים המרפאים שלה. הביצוע לשיר 'לא לפחד כלל' הגיע בדיוק בזמן. בתקופה כזו שכולנו מתמודדים עם פחד וחרדה בכל מיני רמות היינו צריכים את התזכורת החשובה הזו. בסיום – חזרה בלזיצמן לבמה, ויחד העניקו לשיר 'הללויה' של לאונרד כהן ביצוע מלא חיים. נינט לקחה את השיר המוכר ביותר בעולם, שיש שכנו אותו אפילו שחוק, והפיחה בו נשמה חדשה. לא גרסה משלה – מאין התגלות מוזיקלית.
אם נחזור שוב לפתיחה – נינט לא סתם שרה על הבמה, קורה שם משהו אחר. היא מייצרת תדר משלה, והמוזיקה המרפאה שלה הופכת לסוג של תפילה שקטה שממשיכה להדהד גם שעות ארוכות אחר כך.
בערב כזה, באולם קטן בהרצליה, בתוך מדינה עייפה ומטולטלת, שרק רוצה איזו מיטה להתכרבל בתוכה ולנוח, נינט מצליחה לברוא רגע של חסד. היא לא מנסה לחפות על הכאב, לא להעלים אותו – רק לשבת איתו, להניח עליו אור וכשהיא עושה את זה, היא מזכירה לנו את מה שלפעמים שוכחים: שגם בעולם מתעייף, עדיין אפשר למצוא רגעים קטנים של יופי, ולפעמים, זה כל מה שצריך כדי לזכור שאתה חי.
