ילד בן 5 על אחיו בן השנה: 'בואו נזרוק אותו לפח'
בנה של המאזינה לא בדיוק מחבב את אחיו הקטן • "מתעוררים בו שדים לתינוק", סיפרה, "הוא לא יכול לסבול אותו" • מיכל: "ככה זה היה מאז ומעולם"
מסכנים ילדי האמצע, או בעצם 'ילדי הסנדוויץ'. מצד אחד הם לא הבכורים שמלווים באופן תמידי בהתרגשות הראשונית, ומצד שני הם גם לא הילדים הקטנים שתמיד, ולנצח, יישארו גם קצת מפונקים. אז האם זה בסדר שהילדים האמצעיים יקנאו באחיהם הקטנים? ברור שכן.
המאזינה יערית היא אם לשלושה בנים בני 7, 5.5 ושנה וחצי. כשעלתה לשידור בתוכניתה של מיכל דליות ב־103fm, סיפרה על השנאה העזה של הילד האמצעי כלפי אחיו הקטן. "מתעוררים בו שדים ברמה שאני לא יודעת איך להתמודד איתם", אמרה, "והילד בעצמו אומר כמה שהוא שונא את התינוק ושכדאי לנו לזרוק אותו לפח". לטענתה, ההתנהגות הזאת לא מקובלת עליה במיוחד מהסיבה שהיא אינה מחסירה מהילדים הגדולים שום דבר, וזמנה מתחלק שווה בשווה בין כל בני הבית.
"כשאני עם התינוק במקלחת זה מטריף את דעתו של האמצעי. הוא חייב להציק, ולא יכול לסבול את הרגעים הבודדים שאני עם הקטן. העניין הזה ממש מקשה עלינו את החיים", הודתה. "מה גם, לפעמים מעורבת אלימות בעניין. אני בתגובה צורחת בהיסטריה, שואלת למה התנהג כך ומבקשת ממנו להפסיק". האם זה עוזר? ברור שלא.
תחילה הסבירה מיכל שההתנהגות הזאת מובנת לחלוטין, והרי "קשה לו באמת. השדים שמתעוררים בילד הם רגילים ונורמלים. ילדים תמיד נמצאים בתחרות עם האחים שלהם ואפילו מקנאים בהם". ולמרות שהאמא מתעקשת שלא החסירה ממנו דבר - זה לא משנה. "לילדי סנדוויץ' מאוד קשה", טענה דליות, "הבן הבכור עושה את החריש ויש ממנו ציפיות. הוא מאוד מיוחד כי הוא הילד הראשון שעשה ויעשה הכל בפעם הראשונה. הוא הראשון שהולך לבית הספר, חוגג בר מצווה והולך לצבא. הקטן, לעומתו, תמיד יהיה הקטן.
"והסנדוויץ'? מסתכל על הגדול ויודע שבחיים לא יהיה גדול. מסתכל על הקטן ורואה מול העיניים את מי שלקח לו את הקטנות. יש לו את כל הסיבות לא לסבול את הקטן וזה בסדר. ככה זה היה מאז ומעולם".
עונש זה פאסה
עוד לפני שתנסה למגר את התופעה, הפצירה מיכל במאזינה להפסיק לשאול את הילד מהן הסיבות לכך שהכה את אחיו. דליות: "אף ילד לא יודע למה הוא עשה את מה שעשה. בנך, במקרה, יודע להגיד שזה בגלל שהוא שונא את הקטן, אבל השאלות האלה מיותרות ומחלישות אותנו, ההורים. השאלות מציבות את הילד במקום שבו הוא לא יודע את נפשו.
"החל מהיום", הציעה מיכל, "כשאת רואה את בנך מציק לקטן, תאמרי 'עזוב אותו', שמרי על עירנות ואל תדברי על המקרה הזה יותר. מה, שוב תשאלי את האמצעי למה הרביץ? שוב תכעסי?". וכמו רוב הילדים בגילו, גם ההתנהגות הרעה של הילד היא בסך הכל קריאה נואשת לתשומת לב. "ברגע שהוא מציק לאחיו הוא מראה לך כמה שרע לו. כשאת כועסת עליו הוא מוכיח לך ולעצמו שאת לא פיירית כי הקטן גוזל את זמנך. הילד מייצר מציאות שבה הוא לא אהוב.
"גשי אליו, ותגידי 'לפעמים אתה ממש מעוצבן על אחיך הקטן, ובאותו רגע אתה מושך אותו ומכאיב לו. אני בלחץ מזה. אני כאמא צריכה להגן על הילדים שלי לעולמי עד. ברגע שאתה עושה דברים כאלה לאחיך, ילד בן שנה וחצי שלא יכול להתגונן, אגן עליו. עם זאת, אני לא רוצה לכעוס עליך יותר, ולכן הכוח בידיים שלך. אתה היחיד שמחליט איך להתנהג עם אחיך הקטן'. זה ילד של כוח, כך שאני רוצה לתת לו תחושה של שליטה. די דיבורים, די הסברים, די כעסים".
והרי ברור שאחרי השיחה הזאת הילד יילך להציק לאחיו רק בשביל לבחון את תגובת האם. "את לא מדברת איתו", הבהירה מיכל, "אלא את רק מרימה את הקטן, שוטפת לו פנים והולכת לחלון לראות אם יורד גשם, למשל. האמצעי, ככל הנראה, יבוא אחריכם ואת בתגובה תדברי איתו על מזג האוויר. נגמרה הסיטואציה של ההצקה. הוא בא אליכם לחלון ואת משתפת אותו בחיים המשפחתיים, כלומר אין פה נקמנות או עונש על כך שהציק. השטויות האלה כבר פאסה".
עריכה: מיכל דאבי
