מיכל דליות

מראה מראה שעל הקיר

מאזינה: "ביתי בת החמש וחצי כועסת על כל דבר שקורה לה" • מיכל: "למדי אותה ריסון"


המאזינה, אם לתאומות בנות חמש וחצי, מספרת על עיסוקה המופרז של אחת מהן במראה החיצוני שלה, דבר שגורם לה להתפרצויות רגשיות: "היא משתוללת אפילו בגלל טיפת מים שמרטיבה לה את השרוול!".

המאזינה חני עלתה לשידור ב־103fm וסיפרה למיכל דליות על בנותיה התאומות: "אחת מהבנות כל הזמן מתעסקת במראה החיצוני שלה, כלומר היא מחליפה הרבה בגדים במהלך היום, או אם אני קולעת לה צמה ויש מעט שערות סוררות, היא מתחילה לשתולל ולבכות ומבקשת שאקלע את הצמה מחדש. אוי ואבוי אם טיפת מים תיגע לה בשרוול, כי אז היא בוכה, מתפרצת, מקללת, נשכבת על הרצפה ומתעקשת שאחליף לה בגדים, וזאת למרות שאני מסבירה לה שזה בסך הכל מעט מים שיתייבשו בשמש".

"בבוקר כשהיא קמה אני רואה שהיא עומדת לבכות", המשיכה המאזינה, "משהו מפריע לה, יש לה דחף לבכות. היא מחפשת משהו לבכות בגללו ולרוב זה בגלל הביגוד או התסרוקת. כל זה קורה בבוקר כשאני ממש ממהרת לצאת. היא ילדה קצת יותר קשה מאחותה, מרדנית יותר".

"זה נשמע כמו מאבקי כוח", אמרה דליות, "ילדים נאבקים על דברים קטנים ונתלים בהם. בתך נשמעת כזאת שאיך שהיא מתעוררת היא 'דובי לא לא'. הילדה לקחה על עצמה תפקיד שככל היא יותר מחזיקה את התפקיד הזה- של הסובלת, האומללה, הכועסת- ככה אחותה תהיה יותר טובה. כל ילד לוקח לעצמו את המקום שלו".

האם רק אצל תאומים יש את 'מאבקי הכוח' עליהם דיברה דליות? ובכן, ממש לא: "במיוחד תאומים, אבל לא רק, מחפשים את המקום בו הם יהיו יחודיים. הילדה יודעת שהיא כמו אחותה, אבל לא בדיוק. הילדה מחפשת ומייצרת את הייחודיות שלה. היא לא מעמידה פנים אלא היא באמת מאמינה במה שהיא אומרת ובמה שהיא עושה, היא באמת סובלת".

  

חיבוק דוב

כפיתרון הציעה דליות למאזינה שתקיים שיחה עם בתה המרדנית, ותאמר לה כך: '"לפעמים בבוקר אני מרטיבה לך בטעות את השרוול וזה מרגיז אותך. החל מהיום אני אשתדל שזה לא יקרה יותר, אבל אם זה אכן יקרה, בטעות, אני רוצה שתדעי שאני לא אחליף לך את החולצה, לא משנה כמה תצעקי ותבכי. אני אצטער ואבקש סליחה, אבל לא אחליף את הבגדים"'.

"אל תריבי איתה ואל תדברי על זה, אבל תיידעי אותה שזה מה שהולך לקרות", המשיכה דליות והזהירה: "למחרת, יהיה לך בוקר סיוט, קחי את זה בחשבון. אם היום זה מסויט, הבוקר שלמחרת יהיה אף יותר. את לא תכעסי ולא תוכיחי אותה, הרי כל הדיבורים לא עוזרים, אלא את צריכה לייצר מציאות שתגרום לילדה להבין שאין טעם לצרוח יותר כי זה לא יעזור לה".

"ומה אם הילדה תרביץ ותשתולל, כמו שקורה בדרך כלל?" שאלה המאזינה.

"תפסי אותה מאחורנית ותגידי לה שאת לא מסכימה להשתוללות הזאת", השיבה דליות. "הילדה מנסה להוכיח את הייחודיות שלה שהיא המרדנית, הכעסנית, זאת שעושה פרובוקציות ולא מקשיבה לאמא שלה. כשהיא מתפרצת שימי אותה בחדר שתשתולל שם. את יכולה להחזיק אותה מאחורה, כמו 'חיבוק דוב'. היא תנסה להשתחרר ממך, אבל את תחזיקי ותגידי לה שאת שם עד שתירגע. בדרך הזו את מלמדת את הילדה מה זה ריסון, הרי לא נולדים עם משמעת פנימית אלא זה משהו שנלמד עם הזמן".

  

עריכה: מיכל דאבי

האמור באייטם זה מבטא את הדעה האישית של השדר/ת והוא אינו מובא כתחליף לקבלת ייעוץ פרטני מבעל מקצוע המתמחה בתחום, ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה ושימוש שנעשים על בסיס התכנים המופיעים באייטם הינה באחריות המשתמש/ת בלבד.
07/06/2013

הצטרפו לערוץ הווטסאפ של 103fm


"אני כמו אחותי, אבל לא בדיוק"
"אני כמו אחותי, אבל לא בדיוק"  |  צילום אילוסטרציה: Ingram Image
Paris