הוא חתום בין השאר על עיבודים ו/או לחנים לשירים כמו "שתי אצבעות מצידון", "יעלה ויבוא" ואפילו לנעימת הפתיחה של "זהו זה". למרות זאת, ספק אם מישהו מאתנו שמע על השם בני נגרי, אחד המעבדים היותר מוכשרים שצמחו כאן.
מאת: ברק פז
לרוב מאזיני "שבת עברית" השם בני נגרי לא אומר הרבה. גם אם אתם שרים יחד עם הרדיו את "שומר החומות" מגבירים כשמתחיל "יום יבוא" או מתנועעים מצד לצד ב"שתי אצבעות מצידון", המלחין של השירים האלה הוא כנראה אנונימי לחלוטין בעבורכם. ובכן, הגיע הזמן לתקן את זה!
בני נגרי, יליד 1950, החל את דרכו המוזיקלית כשהיה נער צעיר, ועוד לפני גיוסו לצה"ל השתתף בכתיבת העיבודים לתקליט של צוות הווי נח"ל, "כמה טוב" (המעבד הוא ש"מלביש" את המנגינה שחיבר המלחין וקובע איך יישמע השיר המוגמר: אילו כלי נגינה ישתתפו, בכמה קולות ישירו הזמרים וכן הלאה). "למזלי, היוצרים החשובים של התקופה מאוד פרגנו לי", הוא מספר. "לפני שמלאו לי 16, הצגתי את עצמי לווילנסקי, שלהפתעתי, אמר לי לבחור שני שירים ולכתוב להם עיבוד לתזמורת כדי שיוקלטו, וכך היה".
מאוחר יותר, בתור חייל סדיר, הופקד על הניהול המוזיקלי של כמה להקות צבאיות והודות לו נשמעים כפי שהם כמה מהלהיטים הגדולים ביותר שלהן: "חורשת האקליפטוס", "מלאך מסולם יעקב", "פרחים בקנה", "אנשי הדממה", "כשאהיה גדול" ("שוטי שוטי ספינתי"), "בוא אלינו לים", "חסקה", "על אם הדרך", "הרעות" ו"שרק יהיה הים שקט" - שאותו גם הלחין ללהקת חיל הים שעמה עבד.
נגרי מספר, כי מתוך עבודותיו כמעבד, הוא גאה במיוחד בתקליט "שירי תימן" של עפרה חזה. נגרי גר בילדותו בשכונת התקווה והחיבור לחומרים שהביאה עפרה חזה היה בעבורו טבעי ומאתגר בעת ובעונה אחת. "ההצלחה של התקליט מתבטאת בכך שהבאנו מוזיקה שלא נחשבה פופולרית לקהלי יעד שונים ובלתי צפויים. שירים כמו 'אם ננעלו' צעדו שבועות בראש המצעדים בצרפת, בגרמניה וביפן, ועל כך אני שמח".
אל תקראו לו לבן
אף על פי שהעיבודים היו עיקר עשייתו, בני נגרי תרם לזמר העברי גם כמה לחנים נהדרים, שחלקם הפכו ללהיטים. נוסף לשלושה שמוזכרים בפתיחת הטור יצוינו גם שיר הפתיחה של התוכנית "זהו זה", השירים "יעלה ויבוא" של גידי גוב ו"תודה רבה" של ריקי גל, שהשתתפו בפסטיבל הזמר והפזמון (ב-1973 וב-1979, בהתאמה) והשיר "אִם" של שולה חן (פסטיגל 1983).
אבל אחד משיאי היצירה של נגרי כמלחין היה ללא ספק ב-1972, כשהלחין ועיבד את כל שירי המחזמר "אל תקרא לי שחור". הרעיון לכתיבת המחזמר עלה לאחר שנגרי הלחין ללהקת חיל הים את "מי יישא את נשמתי". בשיר ניכרו השפעות המוזיקה השחורה מארה"ב, סגנון אשר משך את נגרי מאז ומתמיד, ודן אלמגור, שעמו עבד אז, הציע לבנות מופע שיהיה כולו באותה רוח.
המחזמר עסק במהפכה החברתית שחוללו השחורים בארה"ב, ודרכו החדיר נגרי לראשונה למוזיקה הישראלית את סגנון המוזיקה השחורה (ספיריטואל). כמחצית השירים במופע תיארו סיטואציות של אפליה ודיכוי והיתר הציגו כמה מסיפורי התנ"ך, כשגיבוריהם שחורים.
במחזמר השתתפו, בין היתר: רותי נבון, ריקי גל, עוזי פוקס, אברהם פררה ודודו זר, שגילם - לא פחות ולא יותר - את אלוהים. כדרכו של עולם, שרדו מתוכו רק שני שירים: "יום יבוא" ו"קליפסו בשחור לבן", אך אני ממליץ בחום להאזין לתקליטור המחזמר, שכל שיריו נפלאים - אחד אחד וכמכלול.
איפה הוא היום
בני נגרי מתגורר ב-20 השנים האחרונות בלונדון, עוסק בפסיכותרפיה וכותב דוקטורט על ההיבטים הפסיכולוגיים של מוזיקה בסרטים. זאת במקביל, כמובן, להמשך היצירה, אם כי בשנים האחרונות הוא מתמקד במוזיקה קלאסית ואומנותית ופחות בהלחנת פזמונים.
לסיכום, נגרי הוא בלי ספק אחד המוזיקאים המוכשרים, המקוריים והמגוונים בתולדות הזמר העברי, ובפרט באגף הלהקות הצבאיות, ולמרות זאת, כגורלם של מעבדים רבים, שמו נשכח מעט. אז בפעם הבאה שאתם שורקים בהנאה את פתיחת החליל המופלאה של "הרעות" - תחשבו עליו!