עדי להב, מנכ"ל סה"ר ומפעיל את פורום התמיכה הנפשית ב'תפוז', מספר על שיחתו הקשה עם בחורה שכתבה מכתב התאבדות בפורום וכיצד הצליח למנוע ממנה להתאבד
תראו, אני כבר לא בוכה
אם אתם קוראים את הפוסט הזה, סימן שאני כבר לא בין החיים.
בשעות הערב של יום שני ה-24/10 הלכתי בדרכי האחרונה ועשיתי זאת בהשלמה שאין גדולה ממנה. יהיו שיאמרו כי דעתי השתבשה, אלא שאחרי 31 שנה של דיכאון כרוני שכירסם בבשרי בעיקשות של חיית טרף לא מצאתי עוד דרך אחרת. יום ועוד יום בלי מזור אמתי לייסורי הנפש שלי.
יהיו בוודאי כאלו שיבוזו לי על כניעתי. אולי. אבל מבחינתי, אין זה משנה עוד. יודעת אני שעשיתי כמיטב יכולתי כדי לנשום נשימות טהורות שלא נאלצות להתפתל בקושי רב בין משוכות היגון והמועקה החוסמות את קרביי ולחלץ עצמן את תוך האוויר החופשי שבחוץ.
עכשיו, לפני מותי, אני כבר לא בוכה. העיניים שלי כבר לא נפוחות מדמעות ושתי לחיי כבר לא מעלות סומק של קוצר נשימה. רק רוגע ושלווה עוטפים אותי ברוך מלטף. רוך של אימא העוטפת בזרועותיה את פרי בטנה הטרי.
אל נא תבכו עבורי, כי תראו, אני כבר לא בוכה.
תודה שקראתם את הבלוג שלי. תודה שהגבתם, תודה שהקשבתם וחיבקתם, תודה שאהבתם.
עד כאן לעכשיו,
נועה.