פסוקו - "בצה"ל צריך לקיים סדנת הומור שתלמד את הקצינים שלא כל דבר בצבא הוא חמור"
גבי מביע את דעתו על רצינות היתר של קציני צה"ל וטוען כי הגיע הזמן שילמדו הומור מהו. בהמשך הוא מתייחס גם לדבריו של פרופסור בכיר מדרום הארץ שהציע לאחות שבדקה אותו להתפשט - האזינו!
לפעמים אני חושב שבקורס קצינים בצה"ל שבו מכשירים באמת קצינים נפלאים חסרה רק הרצאה אחת וסדנה אחת . ההרצאה היא בנושא- 'גם לקצין מותר להודות בטעות' 'ו-איך להודות בלי להתבזות' ואיך לחזור בך בלי ליצור ערעור על סמכות, הסדנה השנייה היא סדנת הומור שתלמד קצינים שלא כל דבר בצבא צריך להיות חמור סבר ובקול עמוק, אפשר לפעמים גם להיות גמישים.
הסיבה להגיג הזה היא סוף הסיפור של הילד בן החמש מחברון שזרק אבנים, נתפס על ידי חיילי צה"ל, והוכנס ממרר בבכי לג'יפ צה"לי והוסע מהמקום. אז עכשיו תורו של היועץ המשפטי של אוגדת יהודה ושומרון, שעונה למנכ"לית הארגון בצלם שהפיץ את הצילום הזה. במקום לומר- 'או.קיי נסחפנו קצת, הפגנו חוסר רגישות, לא היינו חייבים לגרור ילד בוכה לג'יפ צה"לי שבשבילו הג'יפ הזה הוא סמל הרוע והחרדה, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להגן על שלום חיילי צה"ל ושלום האזרחים', פונה המשפטן בשפה היבשה הרשמית שכל כולה היא כל דבר חוץ ממחשבה שנייה:
"לא אחת נתקלים חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון בילדים שטרם מלאו להם 12 שנים המיידים אבנים לעבר אזרחים, כלי רכב ואנשי כוחות הביטחון, ומשתתפים בהפרות סדר, וזאת בהיעדר השגחה הורית. נזכיר, כי אירועים אלו, כאמור, יוצרים סיכון משמעותי לעוברי דרך ולכוחות הביטחון, ועלולים אף ליצור סיכון לילד עצמו, אשר נמצא ללא השגחת המבוגר האחראי לו".
אבל איזה מזל שלפיקוד מרכז יש אלוף שחושב קצת מחוץ לטון הזה, לקווים המסוידים, ובסוף התגובה שמחתי לקרוא שהואיל היועץ המשפטי, אמנם הוא לא אמר את זה על דעת עצמו אבל הוא הואיל לצטט, את דברי האלוף האלון, שאותו אנו משבחים שבח גדול מאוד שאמר- "הכוחות שגו", תראו כמה זה פשוט להגיד! לא צריך להגיד- 'אשר ההיא ההא ביטחון שמיטחון', "הכוחות שגו בעצם פעילותם". והוא גם ביקש, האלוף האלון, לחדד לכוחות כי דרך הפעולה האמורה איננה ראויה, בפרט שמדובר בקטין רך בשנים ולאחר שאביו אותר.
הנה, אז הוא לא משפטן והוא לא פוליטיקאי אבל אלון הוא קצין מצוין, הוא זיהה טעות, ואמר- 'רבאק טעינו זה לא יחזור יותר', אתה איש טוב אלון אז לכן כנראה אין לך עתיד טוב בצבא.
וכעת לפני הכל, עלינו להתעמת שוב בחום הזה עם השאלה מה אסור ומה מותר בשיח המגדרי. איפה נגמר ההומור ומתחיל העלבון, איפה מסתיים השיח המחויך ואיפה נוצרת עילה לתלונה זועפת ונרגנת. רקטור אוניברסיטת בן גוריון פרופסור צבי הכהן אושפז בבית החולים בבאר שבע, ודרך שגרה התבקש על ידי האחות להתפשט לצורך אשפוז במחלקה. הרקטור, כמו כל אחד מכם שמגיע לבית חולים ומתבקש להתפשט ולעבור לבגד הכי מכוער שנוצר בכל אלפי שנות הביגוד (זה החלוק ההפוך שאומרים לך ללבוש אותו כשהחריץ שלו בתחת). אז הוא היה נבוך, בכל זאת רקטור אוניברסיטה, אז מן המבוכה כנראה התפלקה לו הלצה עלובה וכשהאחות אמרה לו תתפשט הוא אמר לה אם אני אז גם את, יופי. סביר להניח, שבמקום אחר, בחדר אחר, בבית חולים אחר, הייתה האחות משיבה לו בהלצה דומה או מסתלבטת עליו ועל מראהו, כמו שצריך, אבל במקרה שלו הוא נפל על אחות רצינית שחשבה שזו פגיעה והתלונה נכתבה ואף הועברה לנשיא האוניברסיטה.
כדרך הדברים האלה, הסיפור נגמר בהתנצלות של המתפשט הפרופסור. שהסביר אחר כך -'בכלל הייתי תחת השפעת תרופות ואני לא זוכר, וזה היה הומור, והתנצלתי...'
ואני אומר לכם בנים, כשאתם הולכים לבית חולים או לבנק או למוסך (למוסך לא, במוסך יש מוסכניקים אז לא תעבוד הדוגמא הזאת, אם תגיד למוסכניק להתפשט, אלוהים ישמור), תשאירו את ההומור הדפוק שלכם באוטו ואת בדיחות הקרש בנגריה, כי לא כולכם סטנדאפיסטים ומה שנראה לכם מצחיק יכול להיות שאחות חמורת סבר בסורוקה תחשוב שזה הומור דפוק ובעיקר כשמדובר על התפשטות. ואם כבר אז הרקטור, אחרי שהאחות אמרה לו תתפשט, במקום להגיד לה את מה שהוא אמר, הוא היה צריך להגיד לה- טוב, אני אתפשט אבל את לא.
