5 ימים ב-5 דקות - "עכשיו אחרי שסוף סוף יש לנו נגידה, על מה נדבר?!"
גבי מסכם את השבוע החולף - והפעם: מינויה של קרנית פלוג למרות דבריו של יאיר לפיד והבחירה בשלמה לחיאני לראשות עיריית בת ים למרות כתב האישום
בוקר טוב לכם, כמו בכל יום חמישי, לטובת מי שלא היה מרוכז השבוע, הנה לכם חמישה ימים בחמש דקות:
ביום ראשון התעוררו להם נתניהו ולפיד, בנפרד כמובן, ונשבעו לעצמם חרישית כי היום זה יקרה. כמה זמן בני אדם מבוגרים יכולים לעשות מעצמם צחוק? מצוידים באפס מידע לעומת זה שהיה בידם בתשעת החודשים האחרונים, יצאו לישיבת הממשלה, ומשם לחדר צדדי. לא היינו שם אבל השיחה התנהלה בערך כך -
ביבי: "אולי די?"
לפיד: "כאילו מה אין גבול? סביר להניח שנתניהו מעולם לא אצה לו הדרך חוץ מענייני איראן", אמר.
ביבי: "אולי נודיע להם עוד כמה ימים?"
אבל לפיד כבר היה יותר נחוש ואמר: "תראה, יש שלושה בנים, בוא נבחר ביניהם"
נתניהו אמר: "רגע, ומה עם האישה?"
לפיד אמר: "רגע, אבל לפני יומיים אמרתי שהיא לא תהיה נגידה" בינינו, אמר לו נתניהו: "הרי אין לך מושג ירוק מי מכולם מתאים, אז מה אתה רוצה?"
"לגמור עם זה כבר", ייבב לפיד חלושות. "תראה איך כולם מסתלבטים עלינו."
"תשמע יאיר," אמר ביבי. "בסוף השבוע סיימתי לדבר פחות או יותר עם כל הכלכלנים הבחירים שלא גרים בארץ. כל אלו שהכתובת שלהם היא משהו עםUSA , ואף אחד מהחארות לא רוצה לגור בארץ, אז עם מי נשארנו? אם כבר, בוא נמנף את זה לכיוון המגדרי וכולם יהיו מרוצים. גם הבנות וגם פישר. יאללה נלך על קרנית. מה כבר יכול להיות?"
אז הלכו על קרנית ולא קרה שום דבר. ומה נשאר לנו מכל הדבר הזה? טעם של החמצה. למה גמרתם את זה כל כך מוקדם? היה כיף, היה אדיר. עכשיו על מה נדבר? על מדיניות המט"ח? על עקומת הצמיחה? זה כבר לא סיפור.
ביום שני בבוקר קם לו שלומי לחיאני בביתו שבבת ים, אחרי שהספיק לישון לא רע אחרי הדיון בבית המשפט העליון. לחיאני, איש עם גוף גדול, חיוך גדול וכריזמה ענקית, הספיק לשים 'פיפס' ענק על בית המשפט העליון, שנאלץ להשתמש בשפת רחוב לא מקובלת ולומר שעיריית בת ים עשתה ממנו צחוק. אבל גם העליון עשה מעצמו צחוק! יומיים לפני הבחירות אתם מדיחים את לחיאני מהתפקיד. זה בדיוק הזמן שהיה נחוץ לו לישון, להתלבש, לאכול שתי ארוחות ולהתיישב מחדש ליד השולחן שלו. הא! האמת היא שאני מחבב את לחיאני, או לפחות חיבבתי אותו עד שהוגש נגדו כתב האישום האיום. הייתי בטוח שיש לו די ביטחון וכריזמה, ושהוא יודיע לתושבים ולנו: "אני פורש מכיסאי עד אחרי 
המשפט, וגם אם אבחר, לא אשב, אלא אמנה ממלא מקום." אבל לחיאני כמו דרעי, כמו רמון, כמו הנגבי וכמו כל אנשי הציבור המורשעים הנגועים (רק שהוא לא הורשע עדיין), באים והולכים, נאשמים וחוזרים, מורשעים ומבצבצים כיבלית בחריצי המדרכה. וואלה שלומי, תהיה גבר. תודיע היום שאתה מוותר. תגיד: "אני זז מהכסא, ממנה ממלא מקום ונשאר בחדר עד אחרי המשפט". לטובת הניקיון הציבורי, לטובת הילדים שגדלים בבת ים. בדיחה אחת איומה ומשומשת שרווחה פעם כשבת ים הייתה שם נרדף לעיר של פשע, אמרה ככה: 'מה כתוב על שלט היציאה מבת ים? צאתכם לשלום והחלמה מהירה'. גיחי גיחי, זו הייתה בדיחה של פעם. זה כבר לא קיים יותר. אבל אתה לחיאני, תדאג שהשלט הזה לא יחזור, ושאתה תחלים משיכרון הכוח והשררה בבית ולא בלשכת ראש העיר. לא מתאים לך.
ביום שלישי האיר שחר סתווי את יום הבחירות לרשויות המקומיות. כבר בעיה. המילים רשויות מקומיות הן כבר לא ביטוי סקסי. זה נשמע אחלה מרדים הדבר הזה, מה שלא הפריע לכמה אלפי אנשים בארץ להתחיל לחלום איך הם נכנסים ללשכת ראש העיר. החלק המשעשע היו הערים שבהם היה ברור שככל שיבואו פחות בוחרים, זה יהיה יותר טוב לאחד המועמדים, וכך מצאו את עצמם מועמדים רציניים נושאים תפילה למרום ומתחננים לבורא עולם: 'אל תשלח יותר בוחרים, מספיק!'. זה התהליך הדמוקרטי היחיד שבו התבקש הציבור לא להגיע. להימנע מלבקר בקלפי כדי לעזור למישהו.
הבחירות האלה אם ייזכרו, ייזכרו בכישלונם של סמי וסוסו מירושלים, ליברמן ודרעי. כל אחד עם מסמכי בית המשפט בחיקו, האחד כבר עבריין מורשע השני עוד נלחם בכתב אישום, ושניהם כמו בסיפור טוב מהמערב הפרוע, מייבאים לירושלים איש נחמד מגבעתיים ומגייסים למענו את כל הסירחון ששניהם צברו במשך השנים. אבל ליאון הפסיד תודה לאל (לא שיש לי משהו נגדו, הוא איש חביב, שכן שלי מגבעתיים), אבל לו היה נבחר, היו השניים האלה יושבים קומה אחת מעל לשכתו, חוטים שקופים בידיהם, הקצה השני מחובר לידיים שלו, וככה הם היו מנהלים את הבובה הזאת. אז אלוהים עזר, ליאון יחזור לגבעתיים (אגב, למה הוא לא רץ בגבעתיים? זו עיר קטנה), ליברמן יחזור לבית המשפט, ודרעי? לדרעי יש המון עבודה, אולי נשארו בארץ עוד שניים שלושה מקומות נקיים שאפשר לדחוף לשם את הציפורניים ולזהם אותם?
תוך כדי שבבת ים חוגגים את זכייתו המחודשת של לחיאני, ביום רביעי בבוקר, אומר ראש העיר הנבחר שוב, שבית המשפט העליון לא יתעסק בפוליטיקה. משהו אגבי. אבל תחשבו כמה עמוק הרעיון הזה. אנחנו ראשי הערים, אנחנו אנשי השטח, אנחנו בונים, סוללים, נוטעים ועובדים משחר עד חצות, וכן מה לעשות, יש גם פוליטיקה בעבודה שלנו. והם, השופטים, יושבים בירושלים, הם בנו מתנ"ס, בנו בית ספר, בנו שדרת דקלים עתירי צמרת, והם יגידו לתושבים למי להצביע?
גם ברחוב שמול ביתי שמעתי אתמול את אחד משכניי בעיצומו של וויכוח מרתק - 'מה עדיף? ראש עיר שבונה עיר לתפארת ועל הדרך לוקח לעצמו קצת מזומנים לעת זקנה? (איך אמר צבי בר על הכסף שנמצא אצלו בעליית הגג? 'זו הפנסיה שלי'), או ראש העיר של טהרן, איזה צדיק הדור שלא מזיז מהדק על שולחנו מצד לצד בלי אישור היועץ המשפטי וועדת מכרזים, אבל העיר שאותה הוא מנהל נראית כמו עזה אחרי הפצצה?' אחרי שתיקה קצרה, הסכימו הנוכחים שכולם גנבים וכולם שקרנים. פסו הצדיקים מהארץ, אז מוטב כבר שראש העיר ינכס לעצמו משהו, אבל יהפוך את חיי התושבים לגן עדן. הרי אף אחד לא צדיק, כולנו עוברים מדי פעם באדום, חונים בחניית נכים, מרמים טיפה את מס הכנסה ומוכרים מכונית משומשת כמכונית טובה. אז למה שאנחנו נהיה הנוכלים, וראש העיר שלנו יהיה צדיק? נו באמת. עבדנו כל כך קשה, זכינו בבחירות, בואו נלך לישון ונראה מה מזמן לנו יום חמישי.
אז זהו, שיום חמישי הוא אחלה יום למי שנהנה משומני המדינה. הבוקר חושף 'הארץ', שפרופסור שלמה מור יוסף, לשעבר מנהל בית החולים 'הדסה', והיום מנהל המוסד לביטוח לאומי, מקבל מדי חודש פנסיה של 75 אלף שקלים(!), בעת ש'הדסה' תקועה בצרות כלכליות עד הפרוסטטה, ולא מסוגלת לשלם שכר לעובדיה. אבל מור יוסף, שאמר רק לאחרונה שצריך להסתכל לעוני בעיניים (ככה הוא אמר!), יקבל עד פרישתו 10 מיליון שקלים פיצויים מ'הדסה', הרבה יותר מסכומי הזכיות במפעל הפיס.
גבי (או פרופסור שלמה מור-יוסף), מקבל טלפון מפתיע:
הלו?
בוקר טוב, האם זה פרופסור שלמה מור יוסף?
כן, מדבר. עם מי יש לי הכבוד בבקשה?
ברוריאלה, ממפעל הפי... אההה מ'הדסה'.
אה, שלום לך ברוריאלה.
שלום שלום.
מה קרה?
תראה, אתה זכית. אתה זכית ב-75 אלף שקלים. היית מאמין?
אבל אני לא זוכר שקניתי כרטיס הגרלה.
לא לא, הקשב, זה לא חשוב. אתה זכית, וזה לא באופן חד פעמי, אלא כל חודש אתה תקבל מאיתנו 75 אלף שקלים עד פרישתך.
זה די הרבה זמן. רגע ברוריאלה, אני עושה חשבון שעד פרישתי זה משהו כמו 10 מיליון שקלים.
זה מה שיפה ב'הדסה', אתה לא צריך לעשות כלום ופתאום יש לך המון כסף.
אבל ברוריאלה, אני הייתי מנכ"ל 'הדסה', אין שם כסף. אין כלום, הקופה ריקה!
הקשב פרופסור מור יוסף, למענך אנחנו הפסקנו לשלם משכורות לעובדים, וכל מה שיש לנו אנחנו נותנים לך. שיהיה לך יום טוב וחיים ארוכים ומאושרים! זכית!
אבל רגע ברוריאלה, את יודעת שגם בביטוח לאומי אני מרוויח 60 אלף שקלים בחודש, אז יחד עם מה שתיתנו לי זה כבר 135 אלף שקלים. זה כבר ממש מפעל הפיס, זה לא 'הדסה'.
נכון, נכון זה דומה?
נכון, אותו דבר. טוב, בכל מקרה אני מאוד מודה לך, עשית לי את היום.
בבקשה, שתהיה מאושר ושמח.
תודה רבה לך ברוריאלה, יום טוב.
