התפרצויות זעם אצל ילדים הן דבר מוכר ללא מעט הורים. ברגע שהילד לא קיבל את מבוקשו, מתחילות הצעקות, הבכי והמניפולציות הרגשיות שקשה להתעלם מהן. ההורים נשארים מבולבלים מול הילד המתוסכל וההיסטרי. איך נכון להגיב מבלי לחזק את ההתנהגות?
המאזינה תיארה למיכל דליות את הסיטואציה הבאה: בנה בן ה־5, התחיל לאחרונה להתפרץ בזעם בכל פעם שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. "כאילו נכנס בו שד - הוא צועק, אומר שהוא לא אוהב אותנו, שככה הורים לא מתנהגים". האם תהתה כיצד עליה לנהוג במצבים כאלו: להסביר ולהרגיע או להתעלם?
דליות הסבירה כי ילדים מחפשים באופן בלתי מודע תשומת לב הורית, חיובית ושלילית כאחד. אחת הדרכים להשיג זאת, היא על ידי התנהגות שלילית של הילד, המובילה באופן טבעי לתגובה הורית. במקרה שתיארה המאזינה, עולה כי הילד למד שבכל פעם שהוא מרגיש אי שביעות רצון ומגיב בכעס הוא מקבל תגובה הורית. בין אם מדובר באזהרה, כעס או הסבר ערכי והגיוני.
לכן, התגובה ההורית תצטרך להיות עקבית על מנת שיבין כי אין לו רווח בהתפרצויות. "התנהגות היא נרכשת", קבעה דליות. "למידה של ילדים מתבצעת בפרקטיקה של החיים ועל כן, לאחר שתגיבו באותה הדרך שוב ושוב, כמה פעמים שיצטרך, הילד יוכל להסיק את המסקנה שאין לו טעם להמשיך בהתנהגות הזו", אמרה.
בהמשך לכך, דליות הסבירה כי על מנת שהתגובה ההורית תהיה מיטבית, על ההורים לשנות את הפרשנות לאירוע. כאשר ילד מפגין התנהגות מסוג זה, הוא למעשה מבטא את חוסר היכולת שלו לווסת את עצמו ברגעי משבר. משום כך, הוא אומר לעיתים דברים שהוא אינו מתכוון להם. לכן, על ההורים לאפשר לו את המקום להתבטא, ולא "לקחת ללב". עם זאת, מיכל הדגישה כי אין לזלזל בדברי הילד, ואף ייעצה למאזינה להשתמש בהומור: "שימוש בהומור ברגעים האלה עושה פלאים. לבסוף, עדיף שהילד יבטא את אי שביעות רצונו במילים ולא בצורה פיזית".
עריכה: איילה מגריל