"תלמדו מטראמפ איך צריך להתייחס לגבירת הממלכה!"
הטוב, הרע והמכוער של גבי גזית
גבי גזית פתח את תוכניתו במחמאות לנשיא ארה"ב: טראמפ היה הראשון לזהות את האיכות של שרה נתניהו. הוא יודע שזה לא משנה מה ייאמר, העסקה בין הישראלים והפלשתינים אבודה, אז שיעזבו אותו בשקט. זאת הבעיה שלהם
אזרחים ואזרחיות מודאגים, האם קראתם כבר את עשרות מאמרי הפרשנות בכל העיתונים, מהרגע שהסתיים הביקור הממלכתי? האם האזנתם כבר לכל אלפי הפרשנים? האם ירדתם לסוף דעתם של הנפגשים והנפגשות?
עד כמה מגיעה ידיעתו של טראמפ, האיש הרדוף והבלתי צפוי הזה, את מפת המזרח התיכון, על שטחי איי, בי וסי ומורכבות גושי ההתנחלות? לא נראה לי שבבוחן פתע הוא יקבל ציון "עובר" על השאלה על קרני שומרון. בקיצור, זה שטויות. אז הוא פתר את הבעיה בסגנון של קבלן בניין, שהרי זה בעצם מה שהוא, קבלן בניין, ואני אוהב את הרעיון שקבלני בניין מנהלים מדינות. במקום לנקוט עמדה ולעצבן את ביבי או את הפלשתינים, טראמפ חייך, נופף בבלוריתו ואמר את המשפט הכי מצוין שבדרך כלל לקוח מבדיחות קרש עם זקן של חמשת אלפים שנה, ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. בזה בעצם הוא סיכם את הפגישה. מדינה אחת או שתיים? תחליטו לבד, וחזר לעבודה. הלו, ממתי אנחנו יודעים להחליט לבד? ממתי בכלל יש לנו בינה להחליט לבד. כי טראמפ, כאיש עסקים, יודע מה שאחרים לא יודעים. שזה לא משנה מה ייאמר, עכשיו העסקה הזו אבודה, אז שהישראלים והפלשתינים יעזבו אותו בשקט ויישבו לדבר. לא יישבו? זאת הבעיה שלהם.
התקשורת, כל ימות השנה, שותה בתאווה את דמה של רעיית ראש הממשלה, מחפשת אותה מאחורי כל בקבוק שמפנייה, מפריחה עליה שמועות, מפקפקת במצבה הנפשי ומתמוגגת כשהיא הולכת למשטרה להיחקר. אבל אנחנו, אנשי התקשורת, אפילו לא יודעים איזה אוצר יש לנו במדינה. כי ברגע שכף רגלה נוחתת באמריקה והיא מתנתקת מהאפרוריות הישראלית, אז מתברר לנו שוויה האמיתי. הנה תראו, בתוך כל ההתרגשות סביב הפגישה המדינית, מוצא טראמפ זמן לעשות את הדבר הכי לא מתקבל על הדעת, מבקש מהגברת לקום ומשבח דווקא אותה מכל הנוכחים. גורל המזרח התיכון מונח על הכף וטרמפ מוצא זמן להגיד לה, היית מאוד נחמדה למלניה.
וזה לא עניין של מה בכך. כי טראמפ יודע. כי טראמפ מבין בנשים. לא כמוכם, עיתונאים אפרוריים צמאי דם, "מחבלים תקשורתיים", לא כמוכם. כי טראמפ היה הראשון לזהות את האיכות של שרה. ולכן, אתם שמחפשים אותה, בושו לכם ותלמדו מטראמפ איך מתייחסים לגבירת הממלכה, שבניגוד לכם, "מחבלים תקשורתיים" נחותים, היא יודעת לשבות את ליבו של מר בלורית צהובה ולשחק אותה.
משטרת ישראל, הפעם בניצוחו של המפכ"ל המשונה שלה, מלמדת אותנו מה זו דאגה אמיתית לחברים. מה זה פרגון לחברים גם כשהם עבריינים. יש במשטרה קצינים לא מעטים שבזים לחוקי התנועה ודוהרים בכבישים במהירויות בלתי חוקיות בעליל. ולפעמים הם גם נתפסים על ידי החברים שלהם, ואז, כדי לצאת המבוכה הם משקרים וממציאים סיפורי אגדות. ועכשיו מתברר שהמפכ"ל מטיל עונשים קלים על קצינים בכירים ששיקרו, ובמקום להכביד עליהם את הענישה ולהראות להם שקצין משטרה צריך להתנהג מעל ומעבר למה שמצופה ממנו, הם קצת ננזפו או קצת נקנסו, ובמקרה אחד מי מהם אפילו קודם בתפקיד למרות שהיה צריך להיות מורחק או מוענש.
אף פעם לא אבין מהיכן מגיעה הסלחנות הזו. למה לסלוח? למה לסלוח לאנשים שתפקידם הוא לאכוף את החוק? ובעיקר שברור לצמרת המשטרה שהסיפורים האלה בסוף תמיד מודלפים ומביכים. אבל המבוכה כבר לא נחשבת, היא כבר "אובר-רייטד" במשטרת ישראל. אז הם מבטלים כתבי אישום נגד קצין משטרה שנסע במהירות של 132 קמ"ש כי בא לו. מה מיהרת, לאן נסעת 132 קמ"ש? לאן, לקנות שווארמה? אפשר לחשוב, קצין משטרה, איזו פעילות מבצעית כבר רודפת אותו באחוריו. והכי מצחיק, שבתגובה אומרת המשטרה, אנחנו ארגון אוכף חוק. בטח שאתם אוכפים חוק, עלינו, לא עליכם.
