רדיו ללא הפסקה
רדיו ללא הפסקה
האזנה לשידור החי
עכשיו בשידור
מועדון ארוחת הבוקר
עם שי גולדשטיין ולאה לב

גולדשטיין ונוסבאום, נוסבאום וגולדשטיין

שי למשה נוסבאום: "למה אתה נכנס לבתים ללא רשות?" • נוסבאום לא נשאר חייב: "השאלה מעידה על בורות, צא ולמד עיתונאות" • שיחת טלפון מפתיעה


אחרי שאיש התקשורת הוותיק סולק בבושת פנים מבית בנתיבות בו נפלה רקטה, שי גולדשטיין ולאה לב הפתיעו אותו והתקשרו לבדוק לשלומו ובעיקר להבין מה קרה שם בדיוק. למשה נוסבאום היו תוכניות אחרות, מעניינות לא פחות, עבור השיחה שלהם.

שי: "בוקר טוב משה נוסבאום, מה שלומך? מדבר שי גולדשטיין, איתי לאה לב ואנחנו בשידור. תוכל לעדכן אותנו איפה אנחנו עומדים עכשיו? כבר יש הסדרה?"

משה: "קודם כל אנחנו לא עומדים, אנחנו יושבים".

שי: "אתה. אה, גם אנחנו יושבים באולפן".

משה: "דבר שני, זה לא בדיוק התחום שלי. נדמה לי שקצת טעיתם. תמשיכו לחפש".

לאה: "אנחנו מתקשרים אליך כי ראינו איך מעיפים אותך מהבית בנתיבות".

שי: "זה היה לא נעים".

לאה: "סילקו אותך בצורה מחפירה, שמעתי את האנשים שם צועקים 'צא מפה לפני שאני משתגע', ממש לקחו את זה קשה. מי היו האנשים האלה שהעיפו אותך משם?"

משה: "עם מי אני מדבר?"

לאה: "עם לאה לב. אני משדרת עם שי גולדשטיין כל יום בתכנית הבוקר ב־103fm. אולי ראית אותי ב'מועדון לילה', אולי בסירטוני 'הישראליות' בפייסבוק או ביוטיוב. כאן אני עם השיער האדום שלי. אז מה אתה אומר?"

משה: "קחי אוויר ותשתדלי לשים פסיקים אחרי כל כמה מילים. הנשימה נגמרת לך מהמשפטים הארוכים".

שי: "אני משאיר אתכם לבד, לכו על זה".

משה: "ואל תשכחי שאת שואלת שאלה ואת מצפה גם לתשובה. השאלה יותר ארוכה מהתשובה. בואי נתחיל מההתחלה".

לאה: "מי היו האנשים שהעיפו אותך מהבית בנתיבות?"

משה: "יופי. קודם כל לא העיפו, ביקשו מאיתנו לצאת".

לאה: "בוא, שמענו את הסילוק הקשה הזה".

משה: "חבר'ה, אתם רוצים לשאול או לשמוע? אחד מבני המשפחה שלא ידע שקיבלנו אישור להיכנס אל הבית ולשדר מתוכו, חזר נסער מאוד, נכנס פנימה לתוך הבית וזה לא מצא חן בעיני אז הוא ביקש..."

שי: "הוא לא ביקש, נו, זה לא נקרא".

לאה: "כולנו ראינו".

משה: "על מה אתם רוצים להתווכח? שאלתם מי האנשים אז הסברתי לכם".

שי: "לא, אבל אתה אומר 'הוא ביקש מאיתנו', וראינו את זה".

משה: "הורה לנו".

שי: "סילק אתכם. זה לא נעים".

משה: "תחילת השאלה שלך ושל לאה הייתה 'מי האנשים האלה' והשבתי. בוא נתקדם הלאה".

שי: "אני באמת שואל וזה לא ניסיון לעקוץ, אבל אני מרגיש לא נוח שאתם נכנסים ומצלמים בית פרטי של אנשים לכל עם ישראל".

לאה: "בעיקר כשיש דם של כלב על הרצפה".

שי: "יכול להיות שאנשים לא רוצים את החדירה הזאת לפרטיות. אפשר להבין אותם, לא?"

משה: "ולכן הקדמתי ואמרתי - ואם הייתם טורחים גם להקשיב לי, אז נדמה לי שהשאלה הזאת הייתה מיותרת. ביקשתי רשות מאנשים שהיה להם מפתח של הדירה הזאת".

שי: "אבל לא מבעלי הדירה".

משה: "מבן משפחה. אם הוא מחזיק מפתח של הדירה - אני באותן שניות לא יכול לדעת האם הוא בעל הדירה".

שי: "אתה יכול לדעת, אתה פשוט שואל".

משה: "סלח לי שי, נדמה לי שבחיים לא היית כתב שטח. השאלות האלה מעידות על בורות ועל חוסר ידיעה בעבודת שטח".

שי: "מה זאת אומרת? לשאול בן אדם 'סליחה, אתה בעל הבית?' זה משהו שאי אפשר לעשות בעבודת שטח?"

משה: "אדוני, כאשר אתה מגיע לתוך בית סגור וניגש אליך בחור - שזיהה שבאת מתחנת שידור, עם מפתח של הבית ושואל 'אתה רוצה לשדר מתוך הבית?'..."

שי: "אולי זה שכן שיש לו מפתח? הוא מזהה אותך שבאת מתחנת שידור, אבל אתה לא מזהה אותו שהוא בעל הבית. הייתי שואל 'מי אדוני?'

משה: "שאלתי אותו והוא אמר שהוא בן משפחה. האם בשלב הזה אתה שואל באיזה דרגת קרבה הוא למשפחה הזאת?"

שי: "לא, אני שואל 'אדוני, זה הבית שלך?' אני נכנס לבית אם בעל הבית מאשר לי להיכנס".

משה: "שי, צא ולמד קצת עיתונות".

שי: "אני אלמד עיתונות?"

משה: "ובעיקר צא ולמד עבודת שטח. מתוך הכורסא הנעימה בבית קל מאוד להעביר ביקורת. צא לעשות, ונדמה לי שהשאלות המיותרות האלה יחסכו ממך, ממני ומציבור המאזינים".

שי: "נדמה לי שאתה פשוט מסרב להגיד 'וואלה, יכול להיות'".

משה: "אני לא מסרב, נדמה לי שנתפסתם פה לנקודה כל כך שולית ואתם מתעקשים לאחוז בה".

שי: "כי היה שם משהו מאוד בוטה מבחינת בעל הבית".

משה: "אני חושב שאתה שוגה וטועה. האם היה משהו בוטה באופן התגובה שלי כאשר הוא ביקש ממני לצאת?"

לאה: "לא היית בוטה כשביקש לצאת, אבל לפני זה דיווחת 'כמו שאתם רואים, יש פה דם על הרצפה וזה של הכלב'".

משה: "כדי להסיר כל חשש. מאחר ואני לא רואה מה המצלמה בדיוק קולטת, ראיתי שיש כתמי דם, אז כדי להסיר כל חשש או מחשבה שמדובר בדם של מי מיושבי הבית - הבהרתי מלכתחילה שזה דם של כלב שנפגע, והוא הנפגע היחיד".

לאה: "זה שובר לנו את הלב לא פחות. אלו היה תמונות קשות".

משה: "משתתף בכאבך, אבל האם המשמעות היא שלא נדווח?"

שי: "לא, המשמעות היא שנדווח, אבל אולי אנחנו נבין שכשאנשים נמצאים ברגעים האלה, אולי כדאי קצת לתת להם אוויר ולא צריך להיכנס להם ישר לתוך הבית ולצלם לכל עם ישראל בית של אנשים".

משה: "נדמה לי שפה אני חולק עליך, מפני שאני חושב שהציבור בתל אביב שיושב בכורסה שלו כמו שי גולדשטיין צריך להבין וחייב לדעת מה עובר על אותם אנשים".

שי: "ראינו מה עובר עליהם - הם לא רוצים שיצלמו להם את הבית".

משה: "מי אמר?"

שי: "הנה, האיש ביקש ממך".

משה: "האם אתה יודע, שי גולדשטיין, שרבע שעה אחרי זה האיש הזה הזמין צוותים שלי ושל ערוץ עשר להיכנס פנימה?"

שי: "לא".

משה: "אז הנה אני אומר לך. אולי זה ישנה את הגישה שלך".

שי: "כשהוא מזמין זה משהו אחר מאשר כשהוא לא מזמין ונכנסים אליו לבית".

   

 עריכה: מיכל דאבי

14/11/2018
הישארו מעודכנים

משה נוסבאום ושי גולדשטיין
משה נוסבאום ושי גולדשטיין  |  צילומים: יונתן זינדל/פלאש90, 103fm