"תגידו, בכנות, עד מתי תימשך ההפרדה הזו בארץ?": כך פתחה מרסל מוסרי את סיפורה הכואב, על המדינה המגוונת שלנו, שבמקום לחיות יחד זה על גווניו של זה, מקפידה כל כך להנציח את השוני. בהמשך שיתפה מרסל מחופשתה המשפחתית שהסבה לה שקט רב מהגזענות הישראלית, שקט שפג מהר מאוד ברגע שחזרה לארץ: "נשבעתי, שאם יום אחד, מעל במה גדולה ובפני קהל עצום, יתנו לי מיקרופון ביד ויגידו לי 'מרסל! דברי!' אצעק באוזני אזרחי המדינה, כמה טוב זה להתערבב, וכמה אהבה זה יכול להביא".
האם ניתן לחיות כאן בארץ במציאות אחרת?