"האמנים הופכים להיות פלקטים של עצמם"
חמי רודנר משיק פרויקט מוזיקלי סאטירי ונוקב על כאן ועכשיו בשם 'יהומה' • "אנחנו מגשימים פנטזיה נרקסיסית להגיד שהיינו שם במקום להיות באמת"
חמי רודנר בשיחה על הפרויקט החדש שלו 'יהומה', אלבום סולו אלקטרו רוקיסטי ובו הוא מארח אמנים שונים ממגוון ז'אנרים ומגבש אמירה סאטירית ונוקבת על כאן ועכשיו: "הפילטר ניצח את המהות" הוא אומר, "כולנו חוטאים אני חלק מהביצה הזאת אני מביע את הביקורת שלי מזה שאני חלק מתרבות הפילטר הזאת אבל אני מודע ומגיב". תחילה סיפר בפתיחות על מצבה הבריאותי הירוד של אימו וכיצד המוזיקה מצילה אותו בימים קשים אלה.
איך עבר עליך הקיץ?
"אחד הקשים".
מבחינת החום?
"החום זה התפאורה. הקיץ היה קשה. אמא שלי, שתהיה בריאה, היא לא במצב טוב".
ותוך כדי ריצה לבית חולים יש את הפרויקט שאתה בדיוק עליו. זו הייתה בריחה או עול?
"זה לא היה עול. זו הייתה בריחה למקום השמח שלי. המוזיקה כמו תמיד באה לעזרתי. לחזק אותי ולנחם אותי".
ברגע שיש מישהו שאתה אוהב, כמו הורה, שנמצא במצב בריאותי לא טוב יוצאים ונכנסים מהמטריקס תוך שנייה. אתה נכנס למציאות שמחייבת אותך להיות בתוכה. כל המחשבות מסביב הופכות לחסרות משמעות.
"הן לא חסרות משמעות כי הן גם חלק מהדבר הזה של איך אנשים מזדקנים, נהיים חולים ואיך מטפלים בהם".
התכוונתי לומר שהדאגה שלך היא מרוכזת ונקייה מכל הדברים האחרים.
"זה נכון. הדבר הזה הוא משהו שהרבה אנשים בגילי מתמודדים איתו. אני רואה את זה וחי את זה. זה נותן לך קנה מידה. העין שלי היא רגישה וכואבת ורואה גם את הדברים האלה".
בשיר 'קונספירציה' אתה כותב 'מה עושות המכונות בלילות, הן רעבות ומכנסות קהל בהופעות כמו בריטני ספירס. אלפים הרימו ים של מכשירים, צילמו את עצמם, היה חם שם כמו גיהינום. הזמרת לא שרה, הקהל לא שמע. אמא למה התחפשת לבובה?'. אוי זה נורא.
"זה לא משעשע?"
זה הכי נורא ששמעתי בזמן האחרון. למה זה משעשע אותך?
"הדמות של בריטני ספירס, שאשתי מאוד אוהבת אותה, היא משהו שמעורר רחמים לדעתי. היא זמרת שנמצאת בהופעה אך לא שרה. יש פלייבק. היא מעוררת אמפתיה".
הייתי בהופעה שלה בווגאס והיא רוקדת ומלאת חיים. בתחילת ההופעה היה כרוז שאמר 'מי שישלם 1000 דולר יוכל לשבת עם בריטני לשיחה אישית'. זה היה לי קשה לעיכול. אמרתי לעצמי שהמסכנה הזאת אחרי ההופעה עוד צריכה לשבת עם מעריצים.
"זה מזעזע אין דבר שאי אפשר למכור ולקנות אותו. אנשים היום חווים את הדברים אך ורק דרך הפילטרים של המכשיר שלהם. הם מעדיפים לראות ולשמוע שיר בצילום מחורבן ובסאונד על הפנים מאשר לחוות אותו כמו שהם יכלו כשהם היו בהופעה. כל עניין חוויית ההווה הלכה לאיבוד. אנחנו כל הזמן מגשימים מין פנטזיה נרקיסיטית כדי להגיד שהיינו שם במקום להיות שם".
אתה מתכוון להראות שהיינו שם במקום להיות שם באמת. אני חייבת לומר שאני תפסתי את עצמי והפסקתי עם זה. הרבה הורים לא נמצאים בחגיגות של הילד אלא מתעדים אותו. הם אפילו לא יחזרו לראות את מה שהם צילמו. אני לא מבינה את המשמעות של זה. חבל.
"זה באמת רפלקס. לא יכולתי לעשות אחרת. אני חש שבמוזיקה הישראלית החדשה יש הידלדלות רוח. שירים ואמנים הופכים להיות פלקטים של עצמם. הם עושים פוטושופ לא רק על הצילומים של עצמם אלא גם על איך שהם נשמעים ומונגשים. הפילטר ניצח את המהות".
אתה לא חוטא בזה? אני חוטאת בזה. קצת קשה לי לראות את ההתבגרות שלי.
"גם אני חוטא. אני לא כומר. אני חלק מהביצה הזאתי ומתרבות הפילטר. אני מודע ואני גם מגיב. אין לי סבלנות לאנשים שאומרים 'בואו נחזור ל...' אי אפשר לחזור".
אי אפשר לחזור. זמן לא חוזר.
"יש לאנשים את הפנטזיה הזו ואני אומר – אי אפשר. ברשתות החברתיות אני כותב רק על דברים יפים. אני לא כותב על הדברים המכוערים, אותם אני שר".
אולי תבוא לאולפן? בא לי לדבר איתך שמונה שעות.
"בשמחה".
עריכה: איתמר זיגלמן
