"הילדים ראו הכול ולא הפסיקו לצרוח"
רעייתו של השוטר, החשוד כי ירה בסלומון טקה ז"ל, כפי שלא נשמעה מעולם: "אני חוששת שיראו אותי, יזהו אותי ויעקבו אחריי"
גלי (שם בדוי), אשתו של קצין המשטרה החשוד כי ירה למוות בסלומון טקה, לא נוהגת לדבר עם התקשורת. הבוקר (ד') שוחחה עם אילה חסון ב־103fm ושיתפה אותה באופן יוצא דופן על חיי המשפחה שהשתנו מהקצה אל הקצה מאז המקרה, ועל החשש מנקמה בבעלה או בילדים.
לדבריה, מאז המקרה היא ובני משפחתה לא נמצאים בביתם. "נעקרנו באישון לילה", אמרה, אולם ציינה כי היא עושה כל מאמץ להמשיך בשגרת חייה. "אנחנו ממשיכים את כל זה בשביל הילדים, לנסות להקנות להם איזו שהיא שגרה. זו לא השגרה שהם רגילים אליה אך אנחנו מנסים לייצר שגרה שתפצה על כל מה שהם עברו".
מה שלום בעלך?
"בעלי? לא פשוט. עוברת עלינו תקופה מאוד לא קלה".
הוא בחרדות?
"הוא בחרדות, הוא לא ישן בלילות. הוא לא אותו בן אדם כתמול שלשום".
הוא מפחד ממה שבית המשפט יחליט? ממה שהציבור יגיד? עלולים לפגוע בו? מהן החרדות שעוברות בראשו?
"אפשר לומר שזה הכול ביחד ובראש ובראשונה האיומים על החיים עלינו ועליו. לא מזמן נעצר בחור אחרי שטילפן ואיים. זה לא פוסק".
מה אומרים לכם באיומים?
"מה שיצא לתקשורת. שיגיעו אליו כמו שהגיעו לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל".
תפסו את האדם הזה?
"כן. אני יודעת ממה שפורסם שתפסו אותו, שהוא בן העדה האתיופית. מעבר לזה אני לא יודעת".
לא אומרים לכם כלום?
"לא".
היית בגינה באותו היום?
"בוודאי. אני והילדים".
"זה מה שהכי כואב לי. זה לא אנחנו". סלומון טקה ז"ל // צילום: באדיבות המשפחה
"אל תגידו שזה אבא שלכם"
מה את יכולה לספר לנו?
"שלחתי לבעלי הודעת טקסט מיד לאחר המקרה. העיניים שלי התמלאו דמעות. שלחתי לו שאני מצטערת ששלחתי אותו להציל ילד אחד כשילד אחר נפגע. זה מסכם את האירוע שחווינו, אני, הוא והילדים. הילדים ראו הכול ולא הפסיקו לצרוח. אני בתור אשתו רואה את זה ולא יכולה לעזור לו. אני שומרת על הילדים ואומרת להם 'אל תגידו שזה אבא שלכם, לא משנה מה - אל תצעקו אבא, זה לא אבא שלכם'".
כי פחדת שיגיעו אליכם?
"כן".
את ראית את הקטטה ואז אמרת לבעלך שיתערב?
"נחשפתי לאיזו שהיא סחיטה בדרך הביתה, הוא אמר שהוא ייגש לבדוק וככה זה התפתח".
אז ראית את חילופי היריות והמהלומות.
"כן. את האבנים שספג והכול".
הוא ספג אבנים לפני שהוא ירה?
"בוודאי, ולא אחת".
ראית את הירי ואת סלומון נופל?
"ראינו הכול".
מה חשבת באותו רגע?
"חשבתי איך לקחת את הילדים משם ולהסביר להם מה הם ראו עכשיו. חשבתי איך אני נעלמת מהזירה שהתמלאה באנשים".
הזעקת את המשטרה?
"כן".
הוא מצטער שהוא ירה?
"צריך לשאול אותו".
את חוששת ללכת לדיונים במשפט?
"כן. חוששת שיראו אותי, שיזהו אותי ושיעקבו אחריי. אני באמת חוששת".
הוא לא עובד מאז?
"לא".
הפרסום ב'הארץ' היום, שלפיו התגלו שקרים בעדויות בעקבות המקרה, יהיה דרמטי לטובת בעלך. זה בא לידי ביטוי גם במשפט?
"אני לא יודעת להגיד עדיין".
מה בעלך חושב? איך זה יסתיים?
"אנחנו אנשים מאמינים. אני מאמינה שבורא עולם יעמוד לצידנו".
אחרי כל ההפגנות וחסימות הכבישים, מה חשבת שיקרה?
"פוגרום".
את יכולה להבין את הכעס של בני העדה האתיופית?
"אני מעדיפה לא להיכנס לזה. זה לא תפקידי. אנחנו לא אנשים שגזע, דת או מין ישנו לנו משהו. זה מה שהכי כואב לי, זה לא אנחנו".
עריכה: איתמר זיגלמן
