"המשפחה שלי הושמדה, לא נפרדתי ממנה"
היום מציינים 75 שנים לשחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו • אילה חסון שוחחה עם הניצולה שרה לייכט: "מחובתי לספר משום שעוד מעט לא יהיה מי שיספר"
שרה לייכט בת ה־91, ניצולה של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שוחחה עם אילה חסון ב־103fm בדרכה למתן עדות נוספת במוזיאון 'יד ושם', כפי שהיא נוהגת לעשות פעמיים בשבוע. בשיחה שיתפה בכאב את אילה בסיפורה ממחנה ההשמדה והרגע בו נכנסה לתאי הגזים אך המקלחות לא הופעלו ולמזלה ניצלה מהמוות בטוח. אילה חתמה את השיחה בדמעות.
"אני בדרכי כעת ליד ושם. כבר שנתיים שאני מוסרת עדות פעמיים בשבוע. היום אני נפגשת עם 200 בנות באולפנה שבקיץ ייסעו כנראה לבקר באושוויץ".
ומה זה עושה לך לדבר על זה?
"רגשות מעורבים. יש לי חובה לספר משום שעוד מעט לא יהיה מי שיספר וזה מאוד חשוב שנוער ידע מה היה ומעדות חיה. מאוד נעים לי להזכיר את המשפחה שלי שאיננה, שהלכו ולא חזרו. רק אני חזרתי לבד. מנגד אני גם מצטערת על הילדים שצריכים לשמוע את הזוועות. לעיתים הם בוכים וזה כואב לי".
ההזדהות הזו מחברת אותם לאירוע האפל ביותר בהיסטוריה. איפה נולדת?
"נולדתי בטרנסילבניה בחלק שהיה שייך בתקופת השואה להונגריה. הגעתי לאושוויץ עם ההורים שלי ועם אחותי ועם אחי שהיה בכיסא גלגלים. חזרתי לבד, הייתי בת 15".
הבנתי שהיית אמורה להגיע לתאים וברגע האחרון שלפו אותך מהתור כי הזדקקו לכוח עבודה.
"נכון, בבלוק 19 עשו סלקציה ועם האצבע אמרו לי ללכת שמאלה. הגעתי לתא הגזים אך הוא לא הופעל כי כנראה מישהו דיבר עם מישהו וביקש 500 עובדים במקום 400. אז הוציאו מאה מאיתנו ואני הייתי ביניהם".
ידעתם בשלב ההוא שכשהולכים לתאים הללו לא מדובר במקלחת?
"לא ידענו. כשהגעתי נתנו לי גם חתיכת סבון ומגבת. כשסגרו את הדלת מאחורי חיפשתי איפה לתלות את המגבת ולא היה איפה. זה היה מוזר לי מאוד שאצטרך להתקלח והמגבת תירטב. תהיתי איך אתנגב. כשהסתכלתי למעלה לא ראיתי טוש מים אלא חורים. חשבתי לעצמי שזה כנראה לא מקום למקלחת אלא שכל השמועות הם נכונות. באותו רגע כבר דחפו אותי החוצה. נפלתי. הייתי אז מאוד חולה. כל השיניים שלי היה מלא בדם ומוגלה וסבלתי מכאבים עצומים. זה היה לי קשה מאוד ורציתי כבר שזה ייגמר איכשהו. ואז נפתחה הדלת וזרקו אותי החוצה. סידרו אותנו בחמישיות וספרו אותנו עד מאה. את היתר דחפו בחזרה בכוח. התלבשנו ורצנו אל הרכבת. אנשי ה-S.S רצו אחרינו עם הכלבים שרצו לנשוך לנו את הרגליים. פחדתי נורא מהם. נסענו ברכבת המשא מלאה פחם אל תוך גרמניה. שם עבדנו 12 שעות ביום ובלילה בבית חרושת בתעשיית הנשק הגרמני".
כמה זמן היית שם?
"בבית החרושת? שבעה חודשים. עד שכבר לא יכולנו לעבוד כי כל הזמן היו הפצצות".
אז בזמן שחרור אשוויץ לא היית במחנה עצמו.
"לא הייתי. אני השתחררתי על ידי הצבא האמריקאי".
כשהועברת מהמחנה, המשפחה שלך הייתה?
"לא. היא הושמדה עוד באותו הלילה ואני לא ידעתי".
לא נפרדת מהם.
"לא".
הקמת משפחה בארץ?
"הגעתי ארצה ב-1946. הייתי בעין חרוד בחבורת נוער. התגייסתי במלחמת השחרור לפלמ"ח והיינו בחטיבת הראל בגדוד השישי. השתחררתי והתחתנתי עם ניצול שואה ב-1949. יש לנו שני בנים, שתי כלות נחמדות, חמישה נכדים ושישה נינים".
(בוכה) שרה תודה רבה לך על השיחה הזאת. היה לי הכבוד לדבר איתך. תודה לך על הצלילות, החדות, האומץ והרהיטות. את אישה מופלאה שנמצאת כאן לספר לנו ולהזכיר לנו בכל אחד מימות השנה לזכור את הדברים האלה ולא לשכוח.
"תודה לך. אל תשכחו. כמוני הגיעו 400 אלף ניצולי שואה, כולם דומים לי, כולם עברו דברים גרועים יותר או פחות ממה שאני עברתי. כולנו באנו לארץ, השתדלנו מאוד והצלחנו".
עריכה: איתמר זיגלמן
