"יודעת בוודאות שהמוות של אבא היה יכול להימנע"
טליה ג'קסון, בתו של דייר 'משען' שהלך לעולמו לאחר שנדבק בנגיף: "זה בלתי נתפס להיפרד ככה, היינו יכולים ליהנות ממנו עוד כמה שנים"
נגיף קורונה ממשיך לגבות קורבנות בנפש ובמעון 'משען' בבאר שבע מניין המתים עלה ל-7. טליה ג'קסון, בתו של מיכאל, הדייר השלישי ב'משען' שהלך לעולמו לאחר שנדבק בנגיף קורונה, סיפרה על התחושות הקשות שהיא חווה, ביקרה את ניהול המשבר בכותלי המעון ואמרה: "מרגע שהמשבר פרץ הייתה שם שרשרת של טעויות וכשלים. זה התפשט כמו אש בשדה קוצים". עוד הוסיפה: "לי לא הייתה יכולת בשלושת הימים האחרונים של אבא שלי לתקשר איתו, להבין מה עובר עליו, אחרי שהבטחתי לו שאהיה איתו בקשר כל הזמן - זה בלתי נתפס".
אביה של טליה ג'קסון נכנס ל'משען' בבאר שבע לפני כחודש בלבד, "הוא אומנם היה בן 87 אבל הוא באמת היה אדם צלול וחזק, פשוט הרגליים בגדו בו", סיפרה בתו. חיפשנו את המקום הכי טוב שיכול להיות ובאמת שמענו המון דברים טובים, אין לי ספק שבימים כתיקונם משען זה מקום טוב. בחודש שאבא שלי הספיק להיות שם עד שפרץ המשבר לא היו לי טענות". היא הוסיפה ואמרה כי "זה ברור שאי אפשר לסגור מקום מבחינה הרמטית", אך ציינה כי "למשפחות לא אפשרו כבר מספר שבועות להתקרב לשם וזה היה מאוד קשה, אבל מובן", אך מנגד "הצוות שמן הסתם יוצא ונכנס, חלקם מגיעים בתחבורה ציבורית, לא היה ממוגן במינימום - לא במסכות ודברים שיכלו בעצם להגן".
לטענתה, "היה פה שילוב של כמה דברים, לא הבינו את חומרת המצב. לצערי, מרגע שהמשבר פרץ הייתה שם שרשרת של טעויות וכשלים. נדלקה נורת אזהרה מאוד גדולה כשהיו שם דיירים עם חום, ודיירים שישבו בשולחן עם אבא שלי", והדגישה כי "בני המשפחות ביקשו שיעשו בדיקות ולא עשו". היא סיפרה כי אברהם ארושס, הנפטר הראשון ב'משען' בבאר שבע, היה חבר של אביה והם ישבו באותו השולחן. "ביום רביעי שעבר הבנתי שהוא לא יושב בשולחן וביררתי, באמת לתומי, מה קרה כי הוא מאוד התחבר לאבא שלי. אמרו לי שיש לו חום והעבירו אותו לשולחן אחר, עם מישהו נוסף שיש לו חום. פה הייתה הטעות הפטאלית המאוד קשה. לא היה פה שום בידוד".
בהמשך סיפרה כי על אף הקרבה של אברהם ואביה, "לנו נודע שאברהם נפטר מהחדשות", היא סיפרה כי "היינו בהלם, היינו בשוק טוטלי. אף אחד ממשען לא עדכן, ומאותו רגע הייתה תחושה של אוזלת יד, של חוסר אונים. להעביר לשולחן ליד, ליד מישהו אחר עם חום, זה ברור שזה לא בידוד. אני מניחה שמפה זה התפשט כמו אש בשדה קוצים". והוסיפה: "גם אבא שלי בשלב הזה התחיל להרגיש לא טוב. ניסיתי להתקשר ולהגיד שהוא לא מרגיש טוב, אמרו לי שזה שום דבר ושהוא צופה בטלוויזיה עד מאוחר ובגלל זה הוא עייף וחלש".
ב'משען' החליטו מספר ימים לאחר מותו של ארושס לקחת את הטלפונים של כל הדיירים, "הטלפון היה החמצן של אבא שלי, הוא היה משוחח איתנו חמש-שש פעמים ביום אם לא יותר". היא סיפרה כי "פתחו קבוצת וואטסאפ של משפחות הדיירים במחלקה הסיעודית והיו שם כל חברי ההנהלה, המנהל של משען, האחות הראשית, העובדת הסוציאלית הראשית, והם היו עדים במשך כל התקופה לתחינות המשפחות לקבל פיסות אינפורמציה לגבי היקרים להן, לגבי הסיפור של הטלפונים".
אך ללא הועיל, "כל פעם הייתה תשובה הזויה אחרת, פעם אחת שלקחו את הטלפונים לחיטוי. פניתי אליהם באופן אישי, לכל אחד מחברי ההנהלה, ושאלתי - מה זאת אומרת? זה לא להעביר מגבון? באותו שלב פינו חלק מהדיירים למקום אחר, הם לא ענו ואחר כך אמרו שהטלפונים התערבבו ולא יודעים איזה טלפון שייך למי. כל מיני תשובות הזויות. התחושה הייתה לא טובה", סיפרה ג'קסון.
'תתאזרו בסבלנות'
לא זו בלבד, בימים לאחר מותו של ארושס, "לא היו כמעט מטפלים - זו הבעיה. כול הצוות נכנס להסגר במלואו, גם חברי ההנהלה. ביום שבת, לפי מה שהבנתי מכול מיני מקורות, לא היה שם בכלל צוות. יצרה איתי קשר מטפלת מחברת סיעוד, שבמקרה עבדה לפני ארבע שנים אצל אבא שלי. היא אמרה שהיו שם בקושי שתיים וחצי מטפלות שלא מצליחות לעבור בין כל הדיירים. מבחינת הצוות הרפואי, בכלל אין לי מושג מי היה שם ביום שבת. הבנתי שהגיעו ביום ראשון ומצאו אותם במצב של הזנחה, חלק מהדיירים הבנתי לא קיבלו אפילו לאכול", סיפרה.
היא התייחסה לנושא הטלפונים שנלקחו מהדיירים במעון ואמרה כי בשיחה עם אביה "לפני שלקחו לו את הטלפון, הרגשתי שהוא במצוקה נשימתית ושהוא משתעל. פניתי, באמת בפאניקה, ולא היה עם מי לדבר כי הם לא ענו לטלפונים. המסר שהעבירו לנו כל הזמן היה 'תתאזרו בסבלנות' ובין השורות המסר היה בסגנון – 'תגידו תודה שבכלל יש פה צוות שמטפל בדיירים, מי שמוכן להיכנס לשדה הקטל או לגוב האריות, ואין להם זמן לענות לטלפונים'".
לטליה שלושה ילדים, וביניהם חיילת שהתגייסה בחודש האחרון לצה"ל. היא סיפרה כי "קיבלנו אישור חריג לפני קצת יותר משלושה שבועות להגיע, היה לו מאוד חשוב לאחל לבת שלי בהצלחה בגיוס. אפשרו לו לצאת לרבע שעה, זה היה קורע לב. הוא שאל אותי מתי בפעם הבאה נפגש וממש מדדו רבע שעה עם סטופר, זו הייתה לצערי הפעם האחרונה שנפגשנו. הסברתי לו שזה נועד להגן עליהם ועם כמה שזה היה קשה, בתוך תוכי סמכתי שבאמת מנסים לעשות הכול, כך חשבתי לפחות, כדי לשמור ולהגן עליהם. הוא הבין ואז הבטחתי לו שלפחות נשוחח בטלפון כל הזמן, בסוף גם את זה לקחו".
ב'משען' טענו: "באותו יום שאברהם ארושס נפטר, שמד"א נמצאים ברגעים אלה ודוגמים את הדיירים שהיו במגע קרוב, ודאי את אלו שהיו איתו בשולחן שעות על גבי שעות. אף תוצאה של אבא שלי לא הגיעה לסורוקה". היא הוסיפה "כי אני פניתי באין סוף בקשות ותחינות לכל חברי ההנהלה לחזור אליי ואמרתי להם 'תנסו להעמיד את עצמכם במקומנו לדקה אחת'. הרופא התקשר אליי להביע תנחומים ושאל מה שלומי. שאלתי אותו אם זה לא מאוחר מדי אחרי שאבא שלי מתחת לאדמה, אחרי אין סוף טלפונים, שסיננו אותי על ימין ושמאל והתשובה היחידה שקיבלנו, אם בכלל, הייתה 'תתאזרו בסבלנות'. מה זה עזר? התאזרנו בסבלנות ושילמנו את המחיר הכבד ביותר שיכול להיות. הוא בעיקר הקשיב לטענות שלי, לא היו לו תשובות וכמובן שהתחילה מסכת של לגלגל את האחריות הלאה. עכשיו זה השלב שכבר כל אחד מנסה להעביר את האחריות מאחד לשני".
"הלוואי שזה היה רק חלום רע"
בן זוגה לשעבר של טליה הוא רופא בבית החולים סורוקה, היא סיפרה כיצד היא הזדעדעה לשמוע על המתרחש ב'נופים' בירושלים והוא "אמר לי – 'חכי, למרבה הצער זה עניין של יום-יומיים ותשמעי על עוד בית אבות ועוד בית אבות'. כולם יושבים באולפן, אם זה נציגים של משרד הבריאות, ומדברים על ניהול כושל כשלצערי אנחנו לא רחוקים משם בכלל", והוסיפה כי "העניין הוא שאני יודעת בוודאות שזה היה יכול להימנע, זה פשוט מתסכל וקשה".
"שעתיים לפני שפינו אותו לסורוקה שלחו הודעה שכל 21 הדיירים שנותרו מרגישים טוב, אסימפטומטיים, מרגישים טוב, אכלו, התקלחו, תמונה ורודה", תיארה טליה. "שעתיים לאחר מכן אבא שלי פונה לסורוקה קודח מחום עם קריסה טוטלית של הריאות. הרופאים בסורוקה אמרו לי שאן סיכוי שלפני שעתיים הוא היה בלי חום, עם כמה שהתדרדרות יכולה להיות מהירה - אין סיכוי שלפני שעתיים המצב שלו היה טוב", הוסיפה.
החלק שהיה ועדיין הכי קשה לטליה הוא שלא הייתה לה היכולת "בשלושת הימים האחרונים של אבא שלי לתקשר איתו, להבין מה עובר עליו, אחרי שהבטחתי לו שאהיה איתו בקשר כל הזמן - זה בלתי נתפס. אי אפשר לתאר את זה. היה לי פשוט, אפשר לקרוא לזה 'מזל', שלפחות הספקתי להגיע לסורוקה כשפינו אותו במצב קריטי והוא היה בהכרה. הרבה אנשים לא מצליחים אפילו להיפרד מהיקרים להם".
היא סיפרה כי בבית החולים, "אבא שלי היה בהכרה וזה היה מאוד קשה, דיברתי איתו והוא שמע. הוא סובב את הראש לכיוון שלי והושיט את היד, אני לא יודעת אם חיפש לאותת שהוא שומע. זו הנחמה הקטנה שנשארה, שהוא ידע שהיינו שם ולא חלילה עזבנו אותו שם. אני לא יודעת מה עבר לו בראש בימים האלה, הוא ידע שהוא האדם הכי יקר לנו בעולם והוא אהוב והכול, אבל זה היה קורע לב להיפרד בצורה הזאת. זה בלתי נתפס בעיקר".
לסיום, סיפרה טליה כי פנו אליה במטרה להגיש תביעה כנגד המעון, אך "אני עוד לא קמתי כרגע מהשבעה על אבא שלי. אני צריכה את הזמן קודם כול לעבד ולעכל את מה שקרה ואחר כך אלוהים גדול. בלתי נתפס באמת אני כל הזמן חושבת ומקווה שהלוואי וזה היה רק חלום רע. ימים של ניסיון להבין, לעבד, לעכל מה שקרה. שילוב של עצב, עם כעס, עם אכזבה. בעיקר עצב אחד גדול. אבא שלי באמת הוא גם היה אדם יוצא דופן, אדם מיוחד, שבכיף יכולנו ליהנות ממנו עוד כמה שנים טובות. הוא היה יכול ליהנות מהילדים, אדם חזק עם שמחת חיים ותאוות חיים. זה פשוט עצוב ובלתי נתפס".
עריכה:עופרי גליכמן
