60 שנה למשפט אייכמן
השנה מלאו 60 שנים למשפטו של אדולף אייכמן • תמי רוה, בתו של גדעון האוזנר שהיה התובע במשפט אייכמן, סיפרה: "הורשיתי פעם אחת להגיע למשפט"
השנה מלאו 60 שנה ללכידת הפושע הנאצי אדולף אייכמן, שהובא למשפט בישראל והוצא להורג. אייכמן היה מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, ומהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית 'הפתרון הסופי' להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. תמי רוה, בתו של גדעון האוזנר ששימש תובע במשפט אייכמן, סיפרה על האירוע שנצרב בזיכרונה כנערה בת 13: "יש לי זיכרונות מאוד קשים ממה ששמעתי מהעדים".
תמי רוה שיתפה בזיכרונותיה מתקופת משפטו של אייכמן וסיפרה כי "אבא כינס אותנו למין ישיבה משפחתית במטבח הבית, אימא שלי, אחי עמוס ואני, והודיע לנו שהמוסד לכד את אדולף אייכמן ויהיה משפט בירושלים. ביום שבן גוריון עלה בכנסת, 23 במאי, והודיע את ההודעה המפוצצת. הוא התמנה אגב שבועיים או שלושה קודם לתפקיד היועמ"ש לממשלה והוא החליט שינהל את המשפט ולכן תהיה לו עבודה מרובה, הוא ייעדר מהבית לעיתים מאוד קרובות ואנחנו נראה אותו מעט מאוד. תדעו לכם שאני לא אהיה בבית – אמר, הבטיח וקיים".
אומנם רוה הייתה בת 13, אך היא הבינה את משמעות הדבר, "אנחנו בעצם חווינו במהלך השלבים השונים את התקדמות החקירה והתקדמות המשפט, כי צריך לזכור שבאותה תקופה, שנות ה-60, לא היה מחשב, לא אינטרנט וגוגל ולא ארכיונים כמו שיש היום – 'יד ושם', 'משואה', 'לוחמי הגטאות'. אז נכון שהקימו מחלקה משטרתית, לשכה 06, אבל עיקר העול בעצם נפל עליו. הוא האחראי, הוא הופיע מדי יום ביומו בבית המשפט", והודתה כי "זה עמד מאוד בתוך הבית, הוא היה מביא המון מסמכים, למד קריאה מהירה לצורך העניין והיה יושב ימים ולילות וקורא מסמכים.
"בהמשך, התחילו להגיע העדים הפוטנציאליים, אלה שאיתרו אותם שרוצים שיעידו, אבל הם סירבו. צריך לזכור שניצולי השואה שהגיעו לארץ לא ממש התקבלו פה בחמימות ובסבר פנים יפות, קראו להם 'סבונים' ולמה הלכתם בצאן לטבח. אצלנו בבניין היו שתי משפחות ניצולות שואה. כאשר רק התחיל המשפט, אחת השכנות ניגשה לאימא שלי ואמרה – 'למה בעלך פותח לנו את הפצעים? אנחנו רוצים לשכוח. למה הוא עושה לנו את זה?'. בסוף המשפט היא ניגשה ואמרה – 'אני מבקשת להגיד תודה רבה לבעלך, הוא פתח את הפצע וכל המוגלה יצאה החוצה'".
"חותם בלתי נמחה"
הוריה של רוה אינם ניצולי שואה ולכן "אבא התלבט כל הזמן איך הוא, שלא עבר את דורות השואה על גופו, יוכל לייצג את ששת המילונים וכל שרידי השואה", סיפרה. ממשפטו של אייכמן זכורים במיוחד דברי הפתיחה שנשא, כאשר אמר "אין אני עומד יחידי, עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים". רוה סיפרה כי "זה משפט שחשב עליו חשוב וחשוב, הוא הקריא לנו את כל הקטע הראשון מנאום הפתיחה בערב לפני ואנחנו חשבנו שזה פנטסטי, אבל אימא ספרה שהעיר אותה עוד שלוש-ארבע פעמים כי כל פעם היה משנה מילה. עד כדי כך שהוא שינה עד הרגע האחרון ולא הספיקו להדפיס את הנאום הזה. רואים שבבית המשפט הוא קורא מכתב ידו, זו הייתה יצירה בלעדית לגמרי שלו".
במהלך המשפט, נחשפה רוה לסיפורים של עדים שלדבריה "מלווים אותי בעצם כל החיים. יש לי זיכרונות מאוד קשים ממה ששמעתי מהעדים, ואתם מתארים לעצמכם שלנערה בגיל ההוא זה השאיר חותם בלתי נמחה". היא אף הורשתה לנכוח בדיון פעם אחת, "דווקא ביום שהמשפט היה מאוד קצר, בעדות של ק.צטניק. אבא הביא אותו הביתה יחד עם אשתו כדי לשכנע אותו להעיד כי ק.צטניק אמר שהוא לא בטוח שהוא יוכל לעמוד בזה", סיפרה. העדות של ק.צטניק זכורה כאחד מרגעי השיא של המשפט כאשר הוא התעלף על הדוכן, אל מול עיניה של רוה.
לסיום, היא הביעה את דעתה על התנהלות מדינת ישראל בנושא הנאצים והבאתם למשפט ואמרה כי "שמעתי מפיו של רפי איתן ז"ל, שהיינו קרובים אליו באותה תקופה של הלכידה של אייכמן, ממש סמוך, שלא נתקבל האישור הנדרש. זה לדעתי מאוד חבל, כי בסופו של דבר אייכמן היה הנאצי היחיד אומנם האחראי על הפתרון הסופי, אין לזלזל בכך, אבל דמיאניוק בסופו של דבר הוחזר ולא הורשע כאן וזה חבל. היו בלי ספק עוד הרבה מאוד אייכמנים קטנים שהסתובבו ברחבי העולם".
עריכה: עופרי גליכמן
