למה אנחנו לא יכולים להיות קצת יותר כמו ניו זילנד?
ענת דוידוב מתבוננת בקנאה במדינה הרחוקה, והדרך שבה ניהלה את משבר הקורונה לעומת ישראל: "אם לא הייתה כאן היסטריה, גם לא הייתה טרגדיה כלכלית"
תסתכלו על ניו זילנד כמשל. אין יותר מקרי קורונה חדשים בימים האחרונים, יש ראש ממשלה מצויינת, ג'סינדה ארדרן. אשה צעירה בת 39, נחושה, החלטית, אמיצה, קשובה ליועצי הבריאות שלה, ויודעת בדיוק מה צריך לעשות.
מדינה עם פחות מחמישה מיליון תושבים, 1,154 נידבקו בנגיף, ו-22 נפטרו בסך הכל.
עכשיו פתחו את המדינה לגמרי, עם מגבלות כמובן אבל פתחו. ארדרן ידעה לעצור ולסגור את הגבולות על המקרה הראשון למשך 75 ימים, וזהו. לא חצי סגר ולא רבע, והכי חשוב בלי פאניקה והיסטריה.
למשל אפשר היה להקדים את 'חגיגות הקורונה' של פורים שבועיים קודם, ולא לאיים עלינו במיליון חולים, בצמיחה מעריכית, אקספוננציאלית, ובהשטחת העקומה. אם לא הייתה כאן היסטריה אקספוננציאלית, גם לא הייתה טרגדיה כלכלית.
ראש הממשלה והלוחש על אוזנו, מנכ"ל משרד הבריאות היוצא בחרו להפחיד אותנו מידי ערב. אומנם היו תוצאות בכלל לא רעות לעצירת המגיפה, אבל לציבור נמאס. צעד קדימה, שניים אחורה, הציבור לא מבין כלום.
יותר נדבקים, האיומים האקספוננציאליים חזרו, ומאיימים עלינו בשידור חוזר של סגר שיביא עוד אסון כלכלי. בואו נהיה ניו זילנד ונשמור על שלושת הכללים: מסיכות, שטיפת ידיים וריחוק חברתי. בלי איומים, בלי עקומות ובלי טובות של אף אחד.
