מלחמות של תקווה
רחל כהן, כותבת הספר 'מטהרן ליקינתון', שיתפה בסיפורה המטלטל - מהבריחה מאיראן ועד לרגע השיא, לידת נכדתה מזרעו של בנה שנפל בצה"ל
ורדה רזיאל ז'קונט שוחחה עם רחל כהן, שכתבה את הספר 'מטהרן ליקינטון' בו מספרת על החיים שלה כיהודייה בטהרן. רחל, שגדלה בשכונת יהודים בטהרן, לא ידעה שהיא עתידה לחולל מהפכות ולקבוע תקדימים, אבל מאז ומתמיד ידעה לקחת את גורלה בידיה ולשנות את מציאות חייה.
בפתח השיחה סיפרה על הילדות והמציאות הקשה באיראן שאחרי המהפכה: "בזמן המלחמה בין איראן לעיראק לא הייתה שום הגנה. הנשקים פוזרו ברחוב כמו זבל, אנשים חטפו אותו וכל אחד קבע את המשטר לעצמו. אנחנו היהודים לא ידענו מה לעשות". בגיל 23, אחרי שהפכה לאמא, הבינה שהיא חייבת למצוא דרך לברוח מאיראן ובצעד אמיץ התייצבה מול האייתולה, והצליחה לקבל דרכונים לה ולשני בניה. למרות התנגדותה העזה של משפחתה, ברחה איתם לבדה לישראל כדי לתת להם חיים טובים יותר.
האם הגיעה לנחלה? לאחר שחוותה ביחד עם משפחתה שנים של התאקלמות לא פשוטה בישראל, האסון פורץ בכוח לביתם - בשיאה של האינתיפאדה השנייה נהרג בנה קיוון במוצב יקינתון מיריית צלף: "אני כל כך קשורה לנפש הילדים שלי שהרגשתי הצורה אלוהית או טלפטית שהוא נהרג - לא היו צריכים להודיע לי. הרגשתי שהרוח שלי ברחה מהגוף ונחכתי למיליון חתיכות. התקשרתי למפקד שלו, ובאותו רגע ידעתי שזהו". כהן המשיכה: "הרגשתי את רוחו אומרת לי 'עוד לא מאוחר', הבנתי שהוא מתכוון לזרע שלו - ואז קולו נעלם".
מתוך הבור השחור שלתוכו היא הוטחה בכוח, מצאה רחל קרן אור להיאחז בה - היא ביקשה שישאבו את הזרע של קיוון, כדי שיהיה לו דור המשך: "נציגי הצבא היו המומים כי עוד לא קרה דבר כזה. התעקשתי ובסוף עשו את זה. הכנתי את עצמי לומר להם שאין קבורה אם לא לוקחים ממנו זרע - הייתי נעולה".
שאיבת הזרע הייתה רק התחנה הראשונה במאבק המשפטי הארוך שאליו יצאה האישה הנחושה עד שהצליחה להגיע להישג תקדימי. המסע הזה הסתיים בלידת נכדתה - אושר, בתו של קיוון, שהגיעה לעולם 11 שנים לאחר נפילתו של אביה והעניקה משמעות חדשה לחיים.
האזינו לשיחה המלאה בהגשת ורדה רזיאל ז'קונט.
