בלדה לעוזבת קיבוץ
6 שנים שקדה נילי לנדסמן על ספרה 'הבת האובדת' • והתוצאה? ספר נפלא, שזכה מוורדה לשבחים אין סוף • האזינו לשיחה על הספר, הכתיבה - והחיים עצמם
השבוע פגשה ורדה את הסופרת נילי לנדסמן, לשיחה בעקבות ספרה 'הבת האובדת'. השיחה הייתה מרגשת במיוחד, בין השאר עקב התפעלותה הבלתי־מסוייגת של ורדה מספר שהלשון שלו פרועה, נפלאה, בעלת עוצמה, מלאת 'אנגליזמים' וסלנג לצד עברית משובחת, אשר מדבררת באופן מופלא את השיח ואת העולם והיחסים בין הגיבורים שאף אחד ממנו איננו גיבור - צביעות, קינאה, ניכור, אהבה - והכול בכנות אולטימטיבית.
למה גיבורת הסיפור זקוקה לחלום שבו גורו יאמר לה לחזור אל 'האא ביי תאהא' - אותו קיבוץ שממנו ברחה בנעוריה, ושעליו אמר אביה הנוטה למות כי "הקיבוץ מקום נהדר. הבעיה היא עם האנשים"?
ומדוע בחרה הגיבורה בנעוריה דווקא בכת שתלטנית יותר מהקיבוץ? בספרה, מתחמקת הגיבורה מחברי הקיבוץ שאליו חזרה. היא מקנאה ומתעבת את גיסתה ותלויה מבחינה כלכלית במשפחתה המעצבנת. מעל לכל אלה, היא אוהבת את אודי, אחיה, שבאחד הפרקים הנפלאים הגיע לניו יורק כדי לחלץ אותה מהכת ולהיכשל בנסיון לקחת אותה הביתה.
"ליבו התפקע מצער. הוא פטור מעונשה של הפסיכית הזאת", נכתב בין דפי הספר, בשורה שהמשיכה כך: "יאללה, שיקחו אותה, ברוך השם נפטרנו ממנה", ואז: "תקשיבי מה אני אומר לך. היא עוד תחזור על ארבע".
איזה מקום יש לסקס בספר (ובחיים)? איך נילי לנדסמן עברה (במציאות - לא בספר) מהווייה של קיבוצניקית לכתבת עיתון 'הארץ' - ודווקא במדור אופנה?
וגם: בשיחה עם ורדה, לנדסמן הזכירה הפרעה גבולית־נרקיסיסטית של "לעשות רק מה שמתחשק לי". עד כמה היא כתבה על עצמה, הגיבורה, או שמא להיפך? התשובות לשאלות המסקרנות האלה, לצד הצצה מרתקת אל תהליך הכתיבה הקשה והממושך של הספר, שארך לא פחות מ־6 שנים.
התוצאה: שידור מרתק על ספר מרתק, כתוב בצורה נפלאה, שקריאתו נכנסת ללב בקלילות.
