איציק סעידיאן, מאושפז מורדם ומונשם מאז שנים-עשר באפריל, היום שבו החליט להצית את עצמו, מול משרדי אגף השיקום. אין אדם אחד שלא יודע מי זה סעידיאן. כולל פרטי הפרטים של סיפור חייו, הילדות, המשפחה, ומלחמת 'צוק איתן'. מדינה שלמה מתפללת לשלומו. לאה ואבי, אחותו ואחיו לא זזים מביה"ח. מתפללים לנס.
פתאום כולם התעוררו. פתאום כולם התוודעו לנפגעי פוסט טראומה, לסיפורים על לילות ללא שינה, על משפחות שנהרסו, על אנשים שלא מסוגלים לעבוד, על הפלאשבאקים שמלווים אותם מרגע הפציעה בגוף, בנפש, ועד המוות.
וכן, נחשפנו גם לאגף השיקום במשרד הביטחון. לשאלות החודרניות, האם היית בילדותך בטיפול נפשי? האם נטלת ריטלין? כל השאלות הכי לא רלוונטיות ומשפילות אדם שהמדינה שלחה אותו להילחם, בלי לחטט בתיקו האישי.
נכון, לא כולם באגף לא רגישים, ויש גם אוזניים קשובות, אבל בסוף ללא מהלך המחאה של איציק סעידיאן, לא הייתה רפורמה. רה"מ הבטיח, שר הביטחון גיבש את הרפורמה לשיפור נפגעי הנפש ונכי צה"ל כולם, בעיקר הבטיחו לקצר הליכים. ומה קרה? לא קרה. פתאום אין מקור תקציבי. כמה לא מפתיע, כמה מאכזב.
ממשרד רה"מ נימסר בתגובה שהוא מקדם מול כל הגורמים הרלוונטיים את תוכנית הרפורמה כדי להביא אותה בהקדם לאישור הממשלה. ממשרד הביטחון נימסר שהצעת ההחלטה מוכנה ושר האוצר מסר שהתוכנית שמשרד הביטחון היציג היא חסרת היתכנות ולכן היועמ"ש לא נתן להעלות אותה לאישור הממשלה.
קודם פוליטיקה, אחר כך הבטחות.