הדחייה ששינתה לי את החיים
מרסל סיפרה על הביקור הקבוע במספרה וזה הביא אותה למחשבה על דחיות: "האם בשעות משבר אתם חושבים 'אם לא הייתה הדחייה הזו, מה היה יכול להיות?'"
כמידי יום רביעי הגיעה מרסל מוסרי לאולפן עם כל הסיפורים שכתבה ואספה במשך השבוע, והפעם הביקור השבועי במספרה הזכיר לה סיפורי דחייה, כאלה שמשנות את החיים, כאלה שאם לא היו, מה יכול היה להיות?
"הבוקר, במספרה, הציג לי אלי הספר את טוב, לא נגיד את שמה, נקרא לה ענבר, היא התחילה לעבוד אצלו לא מזמן, בחורה בת עשרים לערך, רזה, שיער שחור ארוך, וגם עיניה שחורות וגדולות, סקרניות כאלו, למרות שבאופייה, או מה שהצלחתי להבין ממנו, היא די ביישנית, ורוב הזמן, מבטה מורקן מטה. כשהיא החלה לחפוף לי את השיער, עצמתי את העיניים, מה לעשות? כדור הארץ מתחמם, אנחנו באמצע יולי, והמגע של המים הקרים עם הראש עשה את שלו".
"היא יבשה את שיערי במקצועיות ולמרות שאני ואלי דיברנו על ביבי, על בנט והתווכחנו מי טוב יותר לישראל, הסתכלתי עליה, היא לא הזיזה את מבטה מפתח המספרה. אלי ניגש אל הקופה כדי לגבות מהלקוח את התשלום ואני לחשתי לה, טוב לא בדיוק לחשתי כי היה את רעש הפן אבל יצרי לא עמד בזה ושאלתי אותה 'למי את מחכה?', 'לאף אחד', אמרה בהחלטיות, כאילו תפסתי אותה בשעת מעשה והחלטתי להניח לזה, גם לחטטנות שלי יש גבול. אלי יצא לרגע מהחנות, לתלות כמה מגבות, מבטה עקב אחריו, כשראתה שהוא התרחק מספיק, כיבתה את הפן, התכופפה אליי ואמרה 'את רואה את החנות ממול?' 'החנות של הקורקינטים?' שאלתי, 'את מצליחה לראות מפה את המוכר?', ענתה בשאלה. 'כן', חייכתי, 'דווקא חמוד, אמרתי ואז נפל לי האסימון. 'לא נכון' קראתי והיא השתיקה אותי מיד, 'את עובדת פה בשבילו?', 'אני דלוקה עליו', אמרה, 'עוד מהתיכון'".
