רגע לפני הסוף
דנה שוהם בת ה-36, חולת סרטן סופנית, סיפרה על תחושותיה מאז התגלה אצלה הסרטן: "היה לי המון זמן לעכל את זה ולהבין שכבר לא אגיע לגיל 120"
האם אפשר להשלים עם המוות? דנה שוהם בת ה־36, חולת סרטן סופנית שחלתה לפני 5 שנים בלוקמיה, שוחחה עם מעיין אדם ב-103fm וסיפרה על החיים עם המחלה לאורך השנים האחרונות. היא סיפרה על ההתמודדות הנפשית, ועל ההבנה כי החודשים הנוכחים הם חודשיה האחרונים. בהמשך, פנתה למאזינים, ושיתפה במסר אותו היא רוצה להעביר; וקראה לממשלה ולציבור לעשות כל שביכולתם כדי לסייע לצעירים שחולים בסרטן.
בפתח השיחה סיפרה מעיין אדם כי פנתה באינסטגרם לעוקבים שלה, והציעה להם לעלות לשידור ולספר על עוולה שברצונם לתקן. דנה שוהם פנתה אליה בתגובה, "סיפרה שהיא חולה בסרטן חולה סופנית, שנותרו לה חודשים ספורים לחיות ושהיא בגילי. לא המשכתי לקרוא, לא הייתי מסוגלת. ביקשתי את הטלפון אבל לא התקשרתי. רציתי שהשיחה שלה תהדהד, תיזכר ותוקלט לנצח".
דברי הפתיחה ריגשו את דנה, שהודתה: "אני כבר מתחילה עם דמעות, זה נורא מרגש אותי", וביקשה לתקן: "לצערי מדובר בשבועות ולא בחודשים, אבל זה 'סיים סיים'". היא הסבירה שבמחלת הלוקמיה ההערכות הן בגדר ניחוש בלבד, "אנחנו עושים מה שצריך, אבל זה יכול בשניות להפסיק להשפיע. לפני חודשיים טיפול שהיה אמור להאריך לי את החיים בכמה חודשים ופתאום הרופא הודיע 'זהו, נגמרו לנו כל האופציות. מח העצם שלך מלא במחלה'".
"זה לא באמת חיים"
מעיין אדם ניסתה להבין מהיכן היא שואבת את הכוחות להמשיך בידיעה שימיה ספורים, ושוהם הסבירה: "אני 3 שנים שומעת 'זהו'. יש לך המון זמן לעכל את זה, להשלים עם זה, להבין שלא תגיע לגיל 120". דנה סיפרה על ההתמודדות לאחר קבלת הבשורה כי חלתה בלוקמיה: "אני מרגישה שנשארתי בגיל 31, אלה 5 שנים שאת לא באמת חיה. את יותר חיה בבית החולים, זה לא באמת חיים". לפני שאובחנה במחלה, היא לימדה ספרות בתיכון, "כבר התכוונתי להתקדם בתואר שני, כי פרחתי באקדמיה והבנתי שזה המקום שלי. אני מאוד אוהבת לדבר וללמד".
האבחנה, כך סיפרה דנה שוהם, הגיעה לאחר חודשיים בהם סבלה מכאבים איומים, "כל יום 40 מעלות חום, כל יום מבקרת במיון ואומרים לך 'גברת את מדמיינת לכי הביתה'. בסוף זה התפרץ בדם וראו את זה בבדיקת דם פשוטה. כולם בכו ואני אמרתי 'עכשיו כשאתם יודעים, תטפלו בכאבים שלי? אני לא מדמיינת'? זה מה שעניין אותי, כי הגוף שלי היה בסבל מאוד גדול".
לאחר מכן, השתיים פרצו בבכי והתקשו להמשיך ולנהל את השיחה. שוהם סיפרה כי סביבתה הקרובה התרחקה עם הזמן, ואת המזור לכאב מצאה בקרב חברי קהילת החולים הצעירים, בני 44-18. "חשוב לי להגיד שזה טראגי ובחורה צעירה, אבל אני באמת בהשלמה, אלה 5 שנים מאוד קשות ואני אומרת 'די, שאני כבר אנוח. אין לי כוח יותר'. יש נחמה בזה שאתה אומר 'אני לא נשאר להרבה זמן'".
"אין מי שיהיה לידי"
בהמשך, קראה לממשלה לפעול לסייע לחולים הצעירים, "זו אוכלוסייה עם צרכים שונים, אין את המשפחה שלך, את הבסיס, את הילדים הגדולים; ואין את ההורים כאפוטרופוסים שלך, זה אתה בעולם. זו אוכלוסייה שצריך להתנהג איתה בצורה אחרת ושונה. הרבה פעמים לחולי סרטן צעירים אין עבודות קבועות בגילאי 30-20, ברגע שהם מחלימים הם צריכים לחזור לקהילה. זה לא דבר שקל לעשות, כי אין להם בסיס מסוים. בנושאי כלכלה, פוריות, מיניות היינו שמחים לקבל מענה ועזרה מצד המדינה".
היא ביקשה מהגורמים הרלוונטיים, ובהם הביטוח הלאומי, "לא להקשות מבחינת עזרה בשיקום, קצבאות, הכנה חזרה לעבודה, שזה דברים שעמותה חיצונית עושה ולא ביטוח לאומי. למשל, קצבת שירותים מיוחדים, שזו קצבה למטפלת שקיבלתי כל עוד אני בבית. כשאני בבית החולים, ביטלו אותה כי האחות אמורה לסעוד אותי. לאחות אין זמן לתת לי כוס מים, ואם יש שעות שאמא שלי צריכה לעבוד, אין מי שיהיה לידי, אין לי בן זוג או ילד. זו גם הבדידות".
בסיום השיחה הכינה מעיין אדם הפתעה לדנה, מסר מהמוזיקאי האהוב עליה עידן רייכל. "התרגשתי מאוד לעלות לשידור הזה, להגיד לך שהתרגשתי שהיית מורה בבית ספר תיכון. הייתה לך הזכות, העול והאחריות לחנך דור. את תמיד תהיי חוליה בשרשרת, פרק בחייהם של התלמידים. זה מה שאנחנו בעצם, תמיד חוליה בשרשרת. אני שולח לך חיבוק וירטואלי". בקול שבור אמרה דנה: "את לא מבינה איך זה מרגש אותי, חברה שלי טובה נפטרה מטיפול במחלה, ומאז שהיא נפטרה אני שומעת את השיר 'הכול עובר' בלופים. אני מקדישה אותו לחברה שלי נועה שנפטרה. תודה".
עריכה: עופרי גליכמן
