"האם אנחנו כחברה רוצים לגלות חמלה כלפי רוצח כזה?"
עו"ד משפחת הילד אורון ירדן ז"ל, על בקשת רוצחו צבי גור להשתחרר: "לא מגיע לרוצח כזה. הוא צריך להישאר כסמל עד יומו האחרון בכלא"
צבי גור, שהורשע ברצח הילד אורון ירדן, פונה אתמול (ג') לבית החולים במצב אנוש. עורך דינו אייל אלון הגיש בקשה לוועדת השחרורים של הנהלת בתי המשפט לשחרורו המיידי מהכלא, וטרם התקבלה החלטה בנושא. עו"ד דוד פורר המייצג את משפחת ירדן הגיב לידיעה בשיחה עם גולן יוכפז וענת דוידוב ב־103fm.
עו"ד דוד פורר המייצג את משפחת ירדן, התייחס לשאלה - האם להיענות לבקשתו של צבי גור, רוצח הילד אורון, להשתחרר כשהוא במצב בריאותי קשה: "הכי קל להגיד 'אנחנו רוצים להיות אנשים טובים, בואו נעשה מעשה טוב'. אבל מבחינתו של צבי גור הנושא לא רלוונטי, הוא מורדם ומונשם על פי הדיווח שנמסר מבי"ח, הוא אישית לא ירגיש את ההבדל אם הוא מורדם ומונשם בסטטוס של אסיר או כשהוא בן חורין".
לדעתו, "השאלה היא האם אנחנו כחברה רוצים לגלות חמלה כלפי רוצח כזה או לא", ועדכן כי עמדת המשפחה היא להתנגד לבקשה: "הוא צריך להישאר כסמל לאדם שמתנהג בצורה כזאת, שמהיום הראשון ייתפס עד יום המאסר האחרון, הוא צריך להיות בבית הסוהר". כמו כן, ציין: "הוא מבקש מספר שנים להשתחרר, לפני שנתיים הביא חו"ד רפואית שימיו ספורים ושהוא עומד למות תוך זמן קצר ומתברר שהוא שרד. הפרקליטות נלחמת פעם אחר פעם נגד השחרור המוקדם".
עוד הוסיף, ואמר: "זה הרבה מאוד תלוי בעמדת הפרקליטות. כמו שהובילה עד כה את הקו שמתנגד לשחרור, אני מקווה שתמשיך להוביל את הקו של התנגדות לשחרור. אני לא חושב שמגיע לו המעשה הסמלי הזה. אני חושב שהאמירה הסימבולית צריכה להיות הפוכה".
עו"ד פורר נזכר כי היה ילד בשנה בה התרחשה הפרשה המטלטלת, "אני זוכר אותה. כל מי שחי בישראל בשנה הזאת זוכר את האירוע, אלה היו שבועיים וחצי של חיפושים ודיווחים יום יומיים. הרוצח השתתף בעצמו בחיפושים לכאורה, אלה דברים אבסורדים. הרצח היה אכזרי בצורה יוצאת דופן - בידיים חשופות, במושב האחורי של האוטו, לחץ על הגרון והחזה של ילד בן 8 במשך 4 דקות. אחרי הרצח הוא המשיך לנסות לסחוט את המשפחה והסתיר את העובדה שרצח את הילד".
באשר להתמודדות המשפחה לאורך השנים עם האובדן והכאב, סיפר: "זה מלווה אותה יום־יום, המשפחה התפרקה בעקבות הרצח האכזרי. האבא נפטר לפני הרבה שנים והיה מרוסק. האמא בחיים אבל אחרי ניסיונות אובדניים. הכאב חי ונושם אצלם".
עריכה: עופרי גליכמן
