"לפעמים אני מקנאה בהם על הבוסריות ועל הפעם הראשונה"
מרסל מוסרי פתחה את התוכנית עם סיפור על הלומדים בקורס שהיא מעבירה בכתיבה, ועל תלמידה אחת במיוחד: "אין חוקים בכתיבה והיא לא קונבנציונאלית"
מרסל מוסרי פתחה את התוכנית בסיפור על הסדנה שהיא מעבירה, "תיקנה אותי מישהי כבל עם וכיתה, ואני אסביר. לפעמים, יוצא לי ללמד כתיבה, אני פותחת קורס חד פעמי או קורס ארוך יותר בן ארבעה מפגשים, מפרסמת קצת בפייסבוק, קצת באתרים אחרים, גובה מחיר די זול, כי לא רק לעשירים מותר לכתוב, ופעם בשבוע, עומדת מול כיתה, עם ערבוב מדהים של כמה חתכי גיל, שני מגדרים ואנשים מרקעים שונים בתכלית ומדברת"
המשיכה וסיפרה, "קרה מקרה די מביך, פתאום הצביעה אחת מהן, היא זקפה את ידה ואמרה 'מרסל, אפשר רגע להתערב לך?' 'בטח' אמרתי והבטתי עליה ועל התלמידים, 'אני מרגישה שאני חייבת לתקן אותך' אמרה בקול מתנצל אך בוטח. 'לא אומרים מצת ולא מצית, אומרים מצת' הסתכלה בי 'את בטוחה?' כיווצתי את עיניי, לאורך כמה סדנאות אני נותנת את הדוגמא הזו ומעולם מישהו לא תיקן אותי, או העיר את תשומת לבי לזה. 'כן, מצת' אם כך, מהיום זה יהיה מצת, הסכמתי איתה והמשכתי במצגת".
"תלמידה אחת, צעירה בכמה וכמה שנים יותר מהתלמידה המתקנת, התערבה 'אבל מי אומר מצת היום? איזו דמות תגיד מצת? זה לא אמין, אני לאא הייתי מאמינה לדמות כזו'. הסתכלתי עליה, כל כך צעירה וכבר בטוחה בעצמה.
האישה המתקנת הסתכלה בה גם, צקצקה בלשונה ואמרה "תעשו מה שתרצו, זו העברית ואי אפשר לשנות אותה".
"לפני שיכנסו השתיים להתכתשות החלטתי שאני ממשיכה בשיעור ובדימוי, פעם אמרתי מצת ופעם מצית, כי אין חוקים בכתיבה, כתיבה היא לא קונבנצניונאלית, ואותיות נועדו להשתשעשע בהן. מה זה משנה מצית, מצת או מצת, כל עוד סיפרתי על אהבה, על תשוקה ועל ערגה ואותו הקורא קרא, הבין, כמה ורצה, עשיתי את שלי".
