סיפור בגוף ראשון, גם כשהוא לא אוטוביוגרפי
ורדה אירחה את המשוררת אסתר דגן קניאל, אשר שיתפה באירועים שהובילו אותה ביצירה: "לכל סיפור יש גרעין של מציאות, לכן אני מתחברת לכל הדמויות שלי"
אסתר דגן קניאל, היא משוררת וסופרת אשר פרסמה כ־5 ספרים: 'שירים בצבע אדום', 'אותיות מאירות', 'כמו קליפה', 'הארץ תדשא' ו'קוראים אותי אסתר' בו היא חושפת את התרבות והמסורת של יהודי תוניסיה. עלילת ספרה השישי והאחרון, הנקרא 'שמלת הכלה', מתרחשת בתקופת השואה בתוניסיה. ובכן, אסתר מקבצת בספר זה מכלול סיפורים, שנבראו ברובם הגדול במוחה, שרקמה מתוך חוויותיה האישיות ומתוך האזנה לעדויות משפחתיות.
בנפש רגישה, מגוללת המשוררת סיפורים המציגים התמודדות נפשית-רוחנית של הדמויות עם מציאות חייהן. חלקם מבוססים על גרעין של אמת וחלקם הינם פרי דמיונה. בתוך כך חושפת המחברת עולם פנימי, המעוגן בתרבות אותה ספגה, במנהגים, באמונה ובערכים כגון: ערכי הדת, כבוד האדם, אחדות המשפחה, צניעות, אופטימיות ותקווה. הסיפורים, עתירי הרגשות, מביעים זה בצד זה שמחה וכאב. בשיחה עם ורדה רזיאל ז'קונט ב־103fm, סיפרה דגן קניאל על מאחורי הקלעים של יצירתה האחרונה.
בהמשך, עוד חשפה הסופרת אירוע מטלטל במיוחד אשר חוותה בחייה: "בשנת 95' ארגנתי ערב שבו רציתי לאחד את העם כולו, אז הבאתי אנשי שמאל ואנשי ימין מהקיצוניים ביותר על במה אחת. היה קשה מאוד לשכנע אותם להגיע לאריאל, אבל הצלחתי. באותו הערב רבין נרצח וברגע שהמנחה הודיעה על כך, היו אנשים באולם שמחאו כפיים. הם התבקשו להתנצל, אבל בגלל שאני ארגנתי את האירוע - נלקחתי לחקירה, כאילו שיתפתי איתם פעולה. זה היה נורא, כל האירוע הזה רצה לאחד בין הקצבות, אבל אף אחד לא הקשיב לי. הרגשתי מוות, הרגשתי שמשהו בתוכי מת. רציתי לעשות את הדבר הכי יפה לעם ישראל, וקיבלתי הפוך על הפוך".
