"הזיקוקים גורמים להחייאה של הטראומה"
יום העצמאות: מופעי הזיקוקים מתבטלים בזה אחר זה • פרופ' זהבה סולומון, חוקרת וכלת פרס ישראל, הסבירה: "חיילים עם פוסט טראומה רגישים יותר לרעש"
מסורת זו מסורת, אבל באיזה מחיר? בעוד כיומיים, בשעות הערב, יחגגו ברחבי הארץ את יום העצמאות ה־74, ונראה כי מופעי הזיקוקים הידועים מתבטלים בזה אחר זה. זאת מתוך התחשבות עם הלומי הקרב החיים בנינו וסוחבים על נפשם פציעות קשות משדות הקרב. סביב ידיעה זו, אריה אלדד ובן כספית דנו על כך ב־103fm עם פרופ' זהבה סולומון, חוקרת פוסט טראומה וכלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית לשנת תשס"ט, אשר התייחסה לנושא והביעה את דעתה.
"חלק מהנזקים שהפרעה פוסט טראומטית מוגברת זה רגישות מוגברת לרעש או בכלל לגירויים שמזכירים או יש בהם איזושהי תזכורת לאירועים הטראומטיים שהחיילים חוו", הסבירה פרופ' סולומון בפתח דבריה, "לכן, זיקוקים, גם הריח אבל בעיקר השמע וגם המראות, מחזירים חלק מהחיילים לחוויות מאוד קשות שגם כך הם מנסים בכל כוחם להתמודד איתן ולהימלט מהן. הזיקוקים גורמים להחייאה של הטראומה, עוררות מחודשת שלה. זה בהחלט גורם שמסכן את שלומם שגם ככה הם שומרים עליו בקפידה ולא ביתר הצלחה".
בתגובה לאמירותיה, טען אריה אלדד כי ישנם מקרים בהם על מנת להתגבר על הטראומה צריך לשחזרה בהקדם. פרופ' סולומון חידדה את העניין, ואמרה: "כשמדובר באדם בריא או באדם שהוא בשלבים ראשוניים אחרי ההתנסות הקשה שלו זה זמן מצויין לגרום לו לחזור, לעשות את הדברים שנית ולא להימנע. קל מאוד לשתול לנו רעיונות ומספיק שתגיד למישהו מפוחד שהאירוע עצמו מתרחש 'זה באמת לא נעים אבל בוא תעשה את זה ותראה שתתגבר על זה'".
"אפשר להשוות את זה לדימוי של בטון", טענה, ופירטה: "כשאתה יוצק אותו הוא רך ואז אתה יכול לעשות בו כרצונך, אפילו רגל של ציפור יד של תינוק יכולים להטביע את חותמם. הבעיה היא כשבטון כזה מתקשה, והאנלוגיה היא למצבים פוסט טראומטיים, במקרים האלו כדי לעשות שינוי בבטון אתה צריך להפעיל כוח מאוד גדול. בניגוד לזה, הנפש האנושית כשהיא מתקבעת קשה מאוד להקל עליה ואילו בשלבים הראשוניים של החוויה הטראומטית יחסית קל. לכן, רוב אנשים שנופלים מטנק או נבהלים מירייה אפשר לנרמל להם את החוויה אבל אחרי שהם הופכים להיות פוסט טראומטיים המצב הרבה יותר קשה והרבה יותר מסובך לשנות אותו. חשיפה חוזרת במצבים האלו יכולה רק להרע ולא להטיב איתם".
האם ישנה נקודה מסוימת שממנה והלאה המצב הוא בלתי הפיך? "כדי לשנות את המצב של מישהו פוסט טראומטי נדרשים מאמצים מאוד גדולים וכל שיטות הטיפול מביאות רק לתוצאות חלקיות", השיבה פרופ' סולומון.
"פתרון של כדור אחד שימחה את כל הזוועה לא קיים"
בהמשך השיחה, הביעה כלת פרס ישראל את דעתה בנושא: "כדאי לוותר ואני חושבת שאנחנו כחברה הוויתור הוא לא כל כך גדול לבחורים ובחורות שברובם חירפו את נפשם ואם הפציעה הזו כל כך קשה אז לוותר על הזיקוקים זה לא וויתור כל כך גדול בעיניי".
על הטיפולים התרופתיים בפוסט טראומה, סיפרה כי "תרופות בדרך כלל הערך שלהם הוא מזערי אם בכלל, זה בעיקר לעזור לאנשים לישון שבמובן הזה זה כן חשוב כי יש להם סיוטים שמחזיקים אותם כאילו החוויה ממשיכה להתרחש אבל הטיפול התרופתי לרוע המזל קצרה ידו מלהושיע. רוב האנשים נעזרים מעט מאוד, לא כשהאירועים מתרחשים ולא שנים אחר כך".
עוד הדגישה פרופ' סולומון כי אכן חשוב לפנות לטיפול כמה שיותר בסמיכות לאירוע הטראומטי. "אם אפשר לטפל באנשים מוקדם ככל האפשר להתרחשות האירוע, ככה אנחנו מצליחים. יש לנו מחקרים ש־20 שנה אחרי ההתערבות המאוד פשוטה כשעוזרים לחייל שנופל מהטנק, אבל מי שחווה הלם קרב אם מטפלים בו מיידית הסיכוי לעזור לו בהחלמה הוא מאוד גבוה. פתרון של כדור אחד שימחה את כל הזוועה זה לא קיים", סיכמה.
עריכה: שני רומנו
לרכישת ספרו החדש של פרופ' אריה אלדד, 'שלומציון', לחצו כאן.
