"הוא נתן לי את חייו"
ויקטוריה פליגלמן, ארוסתו של ויאצ'סלב גולב שהגן עליה בגופו בפיגוע באריאל, בראיון ראשון: "הבטתי בגופה שלו, החזקתי את היד, צעקתי שיצילו אותו"
ביום שישי האחרון בשעות הלילה, נרצח ויאצ'סלב גולב בן ה־23, שעבד כמאבטח באריאל, בכניסה לעיר. 2 מחבלים פתחו באש לעבר העמדה שבה הוצב, כשלצידו ארוסתו - ויקטוריה פליגלמן, שעבדה לצדו. ויאצ'סלב הגן עליה בגופו ובכך הציל את חייה. ויקטוריה, שהיתה עדה לרצח הנורא, שוחחה לראשונה על המקרה, ימים בודדים אחריו, ושחזרה את הרגעים הטראומטיים שילוו אותה בכל חייה.
"בחיים לא חשבתי שדבר כזה יקרה, במיוחד לאנשים שאני אוהבת. זה קשה, איבדתי אדם שאני אוהבת, אדם שתכננתי להיות איתו, לחיות איתו, הוא היה אדם מדהים, היחיד שבטחתי בו בכל החיים שלי, הוא ידע איך להצחיק אותי. כל כך אהבתי אותו, עשיתי איתו הכול, בישלתי איתו, טיילתי איתו, צחקנו יחד ולקחנו כלבה לגדל ביחד. בשבוע שעבר חגגנו חצי שנה", סיפרה לגולן יוכפז ולענת דוידוב ב־103fm.
ויאצ'סלב הותיר אחריו זוג הורים ושבעה אחים ואחיות. רק לפני שבועיים העניק לוויקטוריה טבעת אירוסים. "הכרנו בשמירה באריאל לפני שמונה חודשים, אולי תשעה", שיתפה בכאב, "היה לי קר, והוא הביא לי את המעיל שלו, אחר כך באתי אליו לחדר והחזרתי לו את המעיל. ישבנו על כוס תה והבנו שאנו דומים ושאנו רוצים להישאר אחד עם השני לתמיד. לפני שבועיים הוא לקח אותי לשמורת טבע ליד שפיים, הציע לי נישואים על הים כמו שאני אוהבת, הוא הביא לי טבעת מהממת, זה פשוט היה מדהים. ידעתי שהוא הולך להציע לי, דיברנו על זה. הוא לא הסתיר ממני כלום, אמרנו שאין לנו מה להפסיד, שאנו גם ככה חיים יחד, והולכים להיות תמיד יחד".
"אני רואה את ויאצ'סלב כולו לבן"
ימים בודדים חלפו בין הטרגדיה בעמדת השמירה לבין יום הזיכרון. את השחזור של האירוע, עשתה ויקטוריה כשהזיכרון עוד טרי ומדמם בראשה. "היינו במשמרת, הגיע רכב ישראלי, שמעתי פיצוץ ועפתי אחורה, אפילו לא הבנתי מה קורה. הייתי בטוחה שמשהו קרה לאוטו ורציתי לעזור להם. לא הצלחתי לקום ולא הבנתי למה. הכול עף עלי.
"ואז אני רואה אותו קם, צועק משהו, לא הבנתי וראיתי מישהו שהתחיל לירות 4 פעמים, יריתי פעם אחת אבל המחבלים כבר לא היו. לא הצלחתי להגיב. ראיתי דמות שחורה מסתכלת עלינו, לא ראיתי מי זה האדם הזה. הוא כרע וירה. אני רואה את ויאצ'סלב כולו לבן, קראתי לאנשים אבל זה היה מאוחר מדי".
עוד הוסיפה: "אחרי חצי שעה אנשים שעבדו איתנו הגיעו אלינו, הם באו להרגיע. התחלתי לצרוח, לא היה לי אכפת מכלום, רק שסלבה שלי היה פצוע, ורציתי שיטפלו ויעזרו, רציתי לעזור לו ולא הצלחתי להציל אותו. שאלתי את הפרמדיק 'איך סלבה?', כבר לקחתי את התיק כדי ללכת איתו לבית חולים. הפרמדיק אמר לי שהוא לא שרד".
"הוא נתן לי את החיים שלו. ויקטוריה זה ניצחון, סלבה זה תהילה, קיבלתי את הניצחון מהמוות והוא קיבל את התהילה שלו בכך שהוא הגן עליי", שיתפה.
עריכה: מיכל קדוש
