"גם כשהחרב הייתה מעל ראשו הוא דיבר בגילוי לב"
הסופר חיים באר נפרד מחברו א"ב יהושע שהלך לעולמו בגיל 85: "היו נובלות שראו שהוא עבד מילה במילה - כמו ציור במכחולים דקים, כמו חריטה"
א"ב יהושע, חתן פרס ישראל ואחד מהסופרים הבולטים בישראל, היה אחראי למספר יצירות שהפכו לנכסי צאן ברזל ביצירה הספרותית הישראלית וזכו להצלחה כאשר הפכו גם לסרטים וסדרות. בהם: 'הממונה על משאבי האנוש', 'השיבה מהודו', 'המאהב' ועוד. בוקר (ג') הסופר האהוב הלך לעולמו בגיל 85 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. בן כספית ואריה אלדד ביקשו לשוחח עם חיים באר, סופר וחברו הקרוב של א"ב יהושע.
"גם הוא וגם עמוס עוז וגם יהושוע היו כמעין אחים בכורים, הם היו הפורצים הגדולים של הספרות הישראלית, הם נתנו כיוון חדש", סיפר באר בפתח דבריו, "עמוס התחיל עם ירושלים, עם הקיבוץ ובולי עם הסיפורים הסימבוליים המדהימים כמו 'מות הזקן', שאם תרצו זה האיש שהצביע כבר על העניין של המתח בין ישראלים בין יהודים ישראליים לבין פלסטינים ישראלים, ערבים ישראליים. צריך להבדיל בין שני דברים - בין הסופר הגדול, האיש רב הדמיונות, הסופר עם הפריצות האדירות האלו, לבין האיש החברתי הפוליטי, האיש שראה את עצמו שר התרבות".
עוד שיתף על הקשר המיוחד שהיה בין א"ב יהושע ז"ל לרעייתו לפני שנפטרה, שהשפיע רבות על אופיו: "היה לו מזל גדול. הייתה לו אישה חכמה מאוד, פסיכולוגית מבריקה, והוא הבין לעומק מצבים אנושיים. היא עזרה לו, הדו שיח ביניהם, הליבון של הדברים היה דבר מאוד חשוב".
"חוץ מזה שהיה לו דימיון אדיר. קרה לו מהפך נורא מעניין, הוא התחיל בקשת או במסע עם הנובלות הקצרות. היו נובלות שראו שהוא עבד על מילה מילה", אמר, והוסיף: "זה הכול היה כמו במכחולים דקים או חריטה, וברגע מסוים נפרץ איזה פרץ עצום, פרץ דרמטי, מן משהו כזה רחב יריעה, וזה התחיל עם ה'מאהב' והגיע לשיאים בעיניי מופלאים. היה בן מעין להט, הם לקחו את העניין ברצינות. היום כשאתם רואים יש כל כך הרבה שחקני דמה, יש אנשים שזה קשקוש הכול. היו אנשים, אנחנו הכרנו אותם, אריה אתה גדלת בבית הזה, בולי הוא מהמגרש הזה. אני לא אומר שזאת אותה רמה או אותה איכות אבל היה איזה להט גדול מאוד, רצון לשכנע והידיעה שהם מדברים לבני דורם בשם עוד דורות אחרים. זה דבר שגם אפיין את בולי ככותב".
"הוא היה מודע למצבו והוא המשיך לעבוד ולכתוב".
בהמשך, נזכר באר: "בולי לא התחיל עם הספרדיות, הוא התחיל בסיפורים שנראו לגמרי סיפורים ניטרליים. הוא גילה את העולם. הדבר שאני כמה פעמים שוחחתי איתו, אמרתי לו 'הסיפור של אמא שלך, שהייתה צפון אפריקאית, האבא שהיה ירושלמי'. פה ושם הדברים דלפו, נכנסו, אבל הוא לא כתב על עצמו. לי הוא יחסר מאוד".
"הוא ידע להתנצל. היחסים בנינו התחילו בברוגז גדול. הוא היה איש של ג'סטות מאוד יפות. אולי הדבר הכי יפה, בשנתיים, שנה וחצי האחרונות שהוא כבר היה באמת מאוד חולה, והוא היה מודע היטב למצבו, הוא המשיך לעבוד, המשיך לכתוב. מבחינת הניקיון המוסרי, התחושה העמוקה ליצירות מופת, היכולת להזדהות עם הילדה שהולכת להתייתם ולא עם האבא שהולך למות, זה דבר אדיר. הוא עצמו ידע שהחרב כבר תלויה מעל ראשו, והוא עדיין היה קשוב למי שמסביבו, הוא דיבר בגילוי לב", נפרד באר בכאב מחברו.
עריכה: שני רומנו
