"אני כבר לא סומכת על המדינה ועל מערכת המשפט"
אילנה ראדה, אמה של תאיר ראדה ז"ל, על הצער מהאובדן וההתפתחויות בפרשה: "רק מי שקובר ילד מבין את עוצמת הכאב, לא חושבת שיש אמא שרוצה לחיות אחרי"
השבוע, נפתחה שוב פרשת הרצח של תאיר ראדה ז"ל שאירע לפני 16 שנה, וטרפה שוב, בפעם האינספור, את הקלפים באשר לחשוד במעשה. על פי הפרסומים, בבדיקת DNA מיוחדת שבוצעה בשיערה שאותרה בזירה, נמצא כי היא עשויה להתאים לבן זוגה של אולה קרבצ'נקו אדיר חבני. אילנה ראדה, אמה של תאיר ז"ל, שוחחה עם מעיין אדם ב־103fm והגיבה על ההתרחשויות.
"אנחנו חיים את זה כל יום", הודתה ראדה בפתח השיחה. "רק מי שקובר ילד מבין את עוצמת הכאב הבלתי נתפס, ובטח ובטח בצורה הזו ובדרך הזאת. זה לא בכדי בגלל שאני אמא שלה, של הילדה המיוחדת. עקבתי אחרייך ברוקדים עם כוכבים, הבת שלי חלמה להיות במקומות האלה. במקביל לסערות התקשורתיות אנחנו למעשה כל יום כל היום עובדים על כך כדי להגיע לתוצאות המקסימליות כדי לתפוס את הרוצחים אני כברק לא סומכת על המדינה, על מערכות המשפט. נכון שהיום נמצאים צוות של שופטים מדהים, שזה מבחינתי אחד הניסים הגלויים של הקדוש ברוך הוא שקרה לי השנה הזו, אבל אנחנו כל היום עובדים רק על זה".
עוד שיתפה כי "החיים עוברים, אמנם כל אחד בנישה שלו. אני בן אדם ברמה העקרונית בן אדם מאוד שמח, בדרן, בדחן, עליז. אני עושה את זה הרבה פעמים אבל עברתי טלטלה במיוחד גם בשבוע וחצי האחרון. הבן שלי הגדול, שבמקביל שהודיע לי שהוא מתחתן הוא קיבל דלקת קרום המוח והיינו בשבוע וחצי במלחמה על החיים שלו. הטלטלה הזאת, והסרטים שעוברים לך שוב, אם יקרה לו משהו, האם אני באמת אהיה אותה גיבורה שיכולה להמשיך הלאה? ראיתי את עצמי איך אני נשברת ברמה הכי נמוכה. אני הרבה פעמים מביאה את זה כדוגמה בהרצאה, איך שהילד חולה איך אנחנו מאבדים את העשתונות ומנסים לעשות הכול כדי שהילד יהיה בריא. רק לאהבה אנחנו מגדלים אותם. זה קשה".
"יש נפילות, ישקר מי שיגיד שלא - אבל בתוכי אני נלחמת"
לדבריה, את הכאב של אמא שמאבדת את אחד מילדיה אין אפשרות לתאר. "אני הגעתי לצומת דרכים בסביבות 2008, חברה פשוט שלפה אותי ואמרה לי 'את הולכת למלכת המדבר'. אני לא האמנתי, כי זה קצה של החיים שלי, הן מבחינת סוג של הטיול והן מבחינת הניקיון, ועוד להודו. שם קרה תפנית שלא האמנתי, אם רציתי למות ולהתאבד, אני לא חושבת שיש אמא שרוצה לחיות אחרי שהיא קוברת ילד שלה, וגם אמרו לי את כל הסיסמאות המוכרות 'יש לך ילדים בבית', עזבו אותי מקלישאות, אני רוצה את הבת שלי, פה איתי, לעבור איתה את כברת הדרך בחיים שלי. שם, הסיסמא של הטיול הייתה 'כשתחזרי תביני', פעם ראשונה שם חוויתי פחד לחיים".
"אני רוצה לחיות אבל אם אני רוצה לחיות, אני אחיה אותם מצוין. יש את הנפילות, ישקר מי שיגיד שלא, יש את השקיעה הזו שאתה לא רוצה לקום מהמיטה לפעמים שבוע, אפילו לא ברמה לצחצח שיניים, אין לך את הכוח הנפשי לעשות את זה. אבל בתוכי אני נלחמת", אמרה ראדה.
לאחר הכאב אותו חוותה בעקבות רצח בתה הקטנה והרצון לשים קץ לחייה, פתחה ראדה בהרצאות העוסקות בבחירה בחיים, בהן היא גם מספרת על המקרה האישי שלה. "אני מרצה על הנושא, על הדרך, על הבחירה בחיים. נוכחתי לדעת שכשאני מדברת על תאיר אני פורחת, עם כל זה שהיא לא נמצאת, לקחתי לעצמי שתאיר לא תהפוך למספר וסטטיסטיקה".
"תאיר הייתה אמורה להיות היום בת 30, אני מדמיינת כמה היא פספסה", סיפרה ראדה בכאב רב, ונזכרה: "בתור נערה כל הבית שלה היה רק לנסות להצליח, להיות מאה אחוזים. היא שילבה בין מצוינות בלימודים לבין משהו של הריקוד שהיא למדה בגיל 4. היינו בשלב שהיא מסיימת את החטיבה ועוברת לבית הספר לאומנויות. הייתי אומרת לה 'תאיר תתעוררי, תהני', היינו קוראים לה מצד אחד חנונית אבל מצד שני ילדה שלימדה אותנו הרבה על החיים".
"מבחינה רוחנית, השנה הזו זו השנה של תאיר"
בסיום, תהתה מעיין אדם האם קיימת אהבה חדשה בחייה, זאת לאחר שלפני מספר שנים איבדה את בן זוגה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. ראדה השיבה כי "בן זוג עדיין אין לי זמן. אני חושבת שכשייסגר המעגל של תאיר הרבה דברים ייפתחו. מבחינה רוחנית, השנה הזו זו השנה של תאיר. הכתף המדהימה שיש לי זה הנכד בן 9, הוא המאהב האולטימטיבי שלי, האחד שאומר לי שאני בלב שלו, שאני המלכה שלו".
"לישון אני לא אשן אף פעם בלילה כי זה רק בעזרת כדורים", טענה, "אבל אני חושבת שיהיה הרבה מקום פנוי במקום כל העוד פעם שיערה, דגימת דם, אתה נופל ואתה קם, אתה חולם לשגרה הזו. התחלתי ללכת מבית לבית ולרקוד 'הבן שלי מתחתן', ופתאום כאפה כזו, הנה איתו בבית החולים, העיתונות, התקשורת. היום אני יודעת אמנם לאזן את הדברים אבל הנפש לא יכולה לעשות את זה".
עריכה: שני רומנו
