"אני שוב צמאה למגע כזה - נעים ורך"
מרסל מוסרי שיתפה בסיפור מרגש במיוחד ושאלה את המאזינים: "מה הייתם נותנים כדי שמישהו ילטף אתכם עד שתעצמו עיניים ותירדמו? אני הייתי נותנת הרבה"
כמדי יום רביעי בשעה 20:00, שבה מרסל מוסרי אל אולפן השידור, והצליחה לרגש אותנו כמו שרק היא יודעת. הפעם, סיפרה המגישה האהובה על מפגש מיוחד עם אישה מפתיעה בסדנה בלתי נשכחת.
לדבריה, "פעם, די מזמן, פגשתי אישה באיזו סדנה שעשיתי, אני לא חובבת סדנאות, בדרך כלל אני מאוד מתלהבת לפני, בסבב ההכרות חייבת להתבלט ולזרוק בדיחה או שתיים וכשמתחילה המנחה לדבר אני מחזיקה את עיניי פקוחות בדיוק חצי שעה וכבר בהפסקה אי בורחת הביתה. אין לי מושג למה, אולי זו הפרעת קשב לא מאובחנת, או שציניות העולם השתלטה עליי. אבל פעם, באיזו סדנה, בדיוק בהפסקה, ניגשתי אל השולחן עליו הונחו נשנושים, קפה וקולה ולקחתי איזו עוגייה ביד. אחר כך הסתכלתי ימין ושמאל, על משתתפי הסדנה שמאמצים לעצמם חבר חדש, מעגלי חברויות חדשות שנוצרו וכאלו שכרגיל התחנפו או פלירטטו עם המנחה או המנחה, חיכיתי לרגע שאף אחד לא יבחין בי והתחלתי להתקדם לכיוון היציאה".
עוד סיפרה: "הפעם, בשונה מפעמים קודמות זה לא צלח, מישהי אחזה בידי ואמרה לי 'למה את הולכת?' הבטתי בה, היא הייתה לבושה כמו רוחניקית כזו, של בצבע טורקית, היו לה עיניים כחולות ותלתלים זהובים והיא לא הייתה צעירה כל כך, בין שנות החמישים לשישים. מה שכן, היא הייתה אישה בתפארתה. יכולתי ואני עדיין יכולה להמר שביתה מלא באבנים טובות כאלו, באוכל בריא אבל טעים במקרר ובעציצים שמחייכים כשמתקרבת אליהם בכל בוקר שני עם המשפך. 'אני לא חושבת שהסדנה הזו בשבילי', עניתי לה, היא עדיין לא הרפתה מידיי אחזה בי באיתנות ועם זאת ברוך, ידיה היו נעימות לי, לא זכרתי מתי בפעם האחרונה יצרתי מגע, כל מגע עם אדם זר. 'תני לסדנה הזדמנות, מה יש לך בבית?', חשבתי לעצמי, באמת לא היה כלום".
"סיימתי את כל חובותיי לעבודה, הבית היה נקי ולא הייתה איזו סדרה שאני באמצעה. גמגמתי. היא קפצה על ההזדמנות ואמרה לי 'בואי, תשבי לידי אחרי ההפסקה, מבטיחה לך שאם תסמני לי שאת רוצה לצאת, אצא איתך'. הסכמתי. לא כי רציתי, אלא כי אני לא יודעת להגיד לא, היום מחכה לי תינוקת קטנה בבית אז הלא שלי הרבה יותר נחרץ אבל אז הייתי חפה מכל מחוייבות או עבודה. בתום ההפסקה ביקשה המנחה לחזור אל הסדנה ופיזרה פופים בחדר", אמרה המגישה.
והמשיכה בסיפורה: "האישה זהובת השיער בחרה לי ולה שני פופים והתיישבנו עליהם, בסתר הלב התפללתי שאוכל לקום מאחד מהם. וכך התחילה המנחה לדבר כשאת קולה ליוותה מנגינה יפה מתוך טייפ ישן והאישה, זהובת השיער, שפרשה עליי סוג של חסות, אחזה בידי וליטפה לי את כף היד לאורך כל הפגישה. אני יודעת שזה נשמע קצת ביזארי ולא ראוי, אבל לא היה בליטוף שלה שום דבר מיני, פלרטטני או חורג מגבולות הטעם הטוב, אולי הבחינה בצמאוני, בבדידותי או ברעב שלי לאדם שילטף והבינה שרק זה יכול להשאיר אותי. אף פעם לא נגעו בי כמו שנגעה אותה האישה, הקשבתי למנחה, נרגעתי, התפללתי שהשיעור לא יגמר ולרגעים אפילו עצמתי את עיניי והתמסרתי".
לסיכום, שיתפה: "בסוף השיעור היא חדלה ופקחתי את עיניי. המנחה חילקה דפים וביקשה מאיתנו לכתוב משהו למישהו מהעבר שלנו. ויתרתי, אנשים מהעבר מוטב שלא נתעסק בהם כל כך הרבה, רציתי לתת מתנה לאישה היפה, אז כתבתי לה מכתב יפה ששמור לי ולה. כשהלכה לשירותים השארתי לה אותו על הפוף ויצאתי אל ביתי. הייתי כל כך רגועה וטובת לב, שכשהגעתי, נשכבתי על הספה ונרדמתי, ישנתי עד הלילה. אני לא יודעת למה נזכרתי בה פתאום וסיפרתי לכם את זה, אולי כי אני שוב מרגישה צמאון, לא לסדנה, לרכישת ידע חדש או לבדידותי הזוהרת. אלא למגע כזה, נעים, רך ושלא תלוי או מותנה בדבר. מה הייתם נותנים כדי שמישהו ילטף לכם את היד, הפנים או הגב עד שתעצמו עיניים ותירדמו? אני הייתי נותנת הרבה, כל כך הרבה".
