"זה לא היה שונה מליל הגלשונים מבחינתי"
שי נקר, חברו של מוטי אשכנזי ז"ל שנרצח בפיגוע באריאל, ביקר בחריפות את התנהלות המאבטחים במקום • עוד שיחזר את השתלשלות האירועים מרגע הדקירה
אתמול (ג') מחבל בן 18 בעל היתר עבודה ביצע פיגוע משולב באריאל, רצח שלושה אזרחים ופצע ארבעה. בין הקורבנות, גם מוטי אשכנזי ז"ל, נהג חברת ישראגז שנכח בתחנת הדלק בה נדקר למוות. ענת דוידוב וגדעון אוקו שוחחו ב־103fm עם שי נקר, חברו הטוב של מוטי ז"ל, שהיה דקות ספורות מהתחנה בדרכו להיפגש עם מוטי ושאר הצוות.
"אני קבעתי עם צוות החלוקה, עם מוטי ז"ל והחברים", סיפר נקר בפתח השיחה. "הייתי 2 דקות מאחוריהם אמור להגיע לאזור תחנת הדלק, קבענו להיפגש שם. פתאום אני שומע בטלפון בזמן השיחה איתם, אני שומע את מוטי 'דקרו אותי, תנעלו את הדלתות'. ניתקו לי את הטלפון מהלחץ. לא הבנתי, אתה חושב שאתה מדמיין, אתה לא מבין מה אתה שומע".
עוד שיתף כי "אני לא כל כך זוכר את הסיטואציה, אחר כך הם אמרו לי מה הוא אמר. קיבלתי 4־3 שניות אחרי טלפון צרחות, 'דקרו את מוטי תגיע לפה', היסטריה מטורפת. לחצתי על הגז והגעתי, ניידת מד"א בדיוק עקפה אותי. לקח באזור 4 דקות שנראו כמו נצח. לא הבנתי אם זה היה אירוע לאומני, פלילי, למרות שהם לא אנשים פליליים אבל הכול רץ לך בראש באותה סיטואציה".
"היה איש מחוספס אבל היה לו לב של גוזל"
באשר לקשר ביניהם, הן בעבודה והן מחוצה לה, אמר נקר: "אני עם מוטי כשלוש שנים יום יום, בוקר בוקר, אפילו הילדות רואות אותו בבוקר, אומרות 'הנה מוטי'. תמיד עוצר, לוקח אותן סיבוב במשאית, להן זו האטרקציה כי גדולה שיכולה להיות".
"הכול רץ לך בראש באותה סיטואציה". זירת הפיגוע באריאל. צילום: ג'מאל עוואד/פלאש90
"הרבה אנשים לא ידעו, היה לו לב, היה איש מחוספס אבל היה לו לב של גוזל", הודה נקר בכאב רב. "לא פעם ולא פעמיים, היה נותן בסתר. אני יודע את זה אישית כי הוא היה שולח את זה איתי. עזר תמיד. שבוע שעבר היה לו יום פסיכי, עבד מ־4 בבוקר עד 4 בצהריים, נסע לבן שלו לעזור לו לעבור דירה. כל פעם הייתי אומר לו 'מוטי למה?', היה אומר לי' זה הילדים שלי, זה הכייף שלי, זה מה שעושה לי טוב'. זה היה מוטי".
"אמרתי להם 'אבא נפצע' - לא יכולתי לספר את חומרת הפציעה"
בהמשך, שיחזר נקר את אותם הרגעים בהם הגיע לזירת הפיגוע והבין כי חברו הטוב נפצע באורח קשה: "היה פקק בכניסה, החניתי את הרכב בשוליים, התחלתי לרוץ למעלה. מצאתי את שני העוזרים, החבר'ה שם דיי בפניקה בתוך המשאית, ראיתי את מוטי עובר עיסויים והחייאות. דבר ראשון הוצאתי את החבר'ה מהמשאית, שלא יחוו את זה, והייתי שם עם הצוות. התקשורת, האינטרנט והשמועות המשיכו. יצרו איתי קשר האישה והילדים".
"אתה מספר להם מה קורה?", תהו צמד המגישים, ונקר השיב: "אני חושב שזו הייתה אחת הסיטואציות הקשות בחיי, אבל העדפתי לשמור על קור רוח. לא שיקרתי, אמרתי להם שהוא נפצע, העדפתי לא לספר להם את חומרת הפציעה. למרות הצרחות, אי אפשר לשפוט שהם נכנסו להיסטריה. אמרתי להם 'אבא נפצע, אבא לא במצב קל אבל הוא כרגע בטיפול'. אני מקבל צרחות 'תן לי לדבר עם אבא', הסברתי את המצב, לא יכולתי לספר את חומרת הפציעה. אתה לא יכול לספר לילדים שאבא שלהם עובר החייאה, אתה כולך עדיין מחזיק תקווה שבאמת יהיה משהו, אולי נס כלשהו שיגיע".
הוסיף נקר והודה כי "יש לי קצת ניסיון בקורסים שעברתי, ראיתי את הפציעות, אני חייב לציין את הצוות הרפואי שלא זז ממנו במשך 25 דקות, לא התייאשו. אני ממש גאה שיש לנו כאלה צוותי רפואיים אבל כן, אני ידעתי שזה יהיה בגדר נס. נסעתי לבית החולים, היה לנו קצת בעיה, לא ידענו מה קורה לגבי זיהוי הגופה, אם הבן אדם מת, לא מת. עצם כך שהוא פונה באמבולנס צבאי היה איזושהי בעיה, לא הצלחנו לאתר ורק ב־15:40 הבן שלו שלח לי שכרגע הם קיבלו זיהוי וודאי".
"מאבטח זה לא מילה, זה לא לשבת בבוטקה - אנחנו באזור עוין"
בנוסף, התייחס נקר לביקורות המופנות כלפי כוחות הביטחון והמאבטחים: "יש לי נטייה בחיים לא לשפוט בן אדם בכזה מצב, אבל, אתמול חרגתי. לא יכולתי אתמול. מבחינתי אני מתנצל על הנוסח אבל זה לא היה שונה מליל הגלשונים מבחינתי. המאבטח, חבר'ה, מאבטח זה לא מילה, זה לא לשבת בבוטקה, לקבל אקדח ולהגיד 'אני מאבטח'. אנחנו באזור עוין, יכולת למנוע את המשך הפיגוע".
"אנחנו לא סתם נקראים אזור שגם בצבא וגם במשטרה נקרא אזור רמה א' פלוס, לא סתם", זעם נקר, והבהיר: "אנחנו לא יכולים להחזיק אנשים, ואני מכבד את כולם, להגיד 'אנחנו נותנים לכם אקדח, אתם מאבטחים וזהו, אתם רק תבדקו תעודות זהות'. זה אזור עם התרעות רבות, מישהו חייב לתת על זה את המענה. אי אפשר. הפיגוע הזה יכל להיעצר. 20 דקות זה זמן בלתי נתפס. אני חושב שאנחנו באמת יצאנו ברוך השם עם כזו כמות של נפגעים דלה".
"אנחנו צריכים לקדש את החיים"
כאשר נשאל לסיום כיצד חוזרים לשגרנה יום אחרי מקרה שכזה, הודה נקר כי "לא חוזרים. לא חוזרים. אין מילה אחרת, קשה לעכל. אני לא בחלוקה, אני איש טכני שעושה את הביקורות למתקנים והכול. לא יודע, אני רוצה לקום, ללכת לשגרה, לקחת את הילדים למסגרות, אבל כן, זה קשה. אני חושב שזו תהיה התרופה הכי טובה, נמצא את הדרך. אנחנו צריכים לקדש את החיים".
עריכה: שני רומנו
