"הזמנים הופכים לקשים יותר, אבל יש גם נקודות אור"
העיתונאי רוני קובן יצר סדרה העוסקת בנשים תחת אלימות ('כאן 11') וסיפר: "המון נשים מוצאות את עצמן בתחושה שאין מי שיגן עליהן, גם אחרי שהתלוננו"
הערב (ד') תעלה ב'כאן 11' הסדרה החדשה 'נשים תחת אלימות' של העיתונאי המוערך רוני קובן, המספקת מבט עומק על חייהן של נשים תחת אלימות מצד בני זוגן ומספקת מבט מבפנים על מגיפת האלימות, שלב אחר שלב. בשיחה עם איריס קול ב־103fm, שיתף קובן בחשיבות הפרויקט הטלוויזיוני, דווקא בתקופה המורכבת שבה נמצאת החברה הישראלית.
בפתח השיחה תהתה קול האם הוא צופה בדברים אותם הוא יוצר, וקובן הודה: "לא תמיד, זאת אומרת, לפעמים. תראי, אני צופה בהם עד אין קץ בכפייתיות בחדרי עריכה, כי אני עומד מאחורי הכול. האמת גם יש דברים שאתה מבין רק כשאתה רואה את זה עם כולם בטלוויזיה. זה קצת כמו לעלות לבמה, זאת אומרת, פתאום זה נהיה שלך ושל עוד אנשים, וזה אנרגיה אחרת".
"ראיתי את הפרק הראשון, לא יצאתי מעודדת", ציינה המגישה, והעיתונאי השיב כי גם הוא לא. "האמת, יצאנו לדרך, עונה חדשה של 'יוצאים מהכלל', סדרה שבדרך כלל הולכת למקומות שהמצלמה לא נכנסת אליהם. היינו במחלקה לטיפול בדיכאון אחרי לידה, היינו במחלקה סגורה, היינו בהרבה מקומות, אבל העונה הזאת החלטנו, שרון קרני ואני, להקדיש לנשים תחת אלימות, מגפת האלימות במשפחה. וככל שצוללים לעולם הזה, הוא באמת יותר ויותר מסובך, מורכב, סיזיפי ומאוד קשה".
באשר לכך שמדובר על כ־2,000 מתלוננות בשנה, אמר: "באופן לאומי יש 23 אלף מתלוננות בשנה. וההלכות מדברות על זה שרק רבע מאלה שחיות בתופת הזו מעזות להתלונן, זאת אומרת יש 90-100 אלף. המחשבה הייתה, ביציאה לסדרה, שהרבה פעמים התקשורת, גם הפוליטיקאים, מגיעים לנושא הזה כשמדובר בנשים שנרצחו, ואנחנו רצינו להביא את הקול מתוך התופת - מה זה אומר לחיות תחת אלימות ולפחד להתלונן? מה זה אומר להיות רגע אחרי שהתלוננתי? את רואה גם את אוזלת היד של המערכת, שאין הרבה".
"הפוליטיקאים מדברים על זה, או תופסים כותרות על הנושא הזה, אבל בפועל התקצוב, חוק האזיק האלקטרוני שאמור לעזור, הדברים האלה נופלים והם לא מתוקצבים כמו שצריך, והמון נשים מוצאות את עצמן גם אחרי שהן מתלוננות בתחושה שאין ממש מי שיגן עליהם, והכול יושב על הרצון הטוב של העובדות הסוציאליות, והשוטרות, והמטפלות, שזה המון דרך אגב", הדגיש, והכריז: "אני הלכתי ואיבדתי אמון במערכת".
על הענישה, העלובה כפי שכינתה אותה קול, הבהיר: "ניסינו לתת מבט רוחב כמה שאפשר על התופעה, בכלים של טלוויזיה. הפרק הראשון מתעסק במשטרה, בצוות ספציפי במרחב זבולון, שרובו נשים אגב. הפרק השני קורה במעון לנשים נפגעות אלימות. הפרק השלישי, בעצתה של מירב מיכאלי שפעלה בתחום הזה המון, בתמיכתה, אמרה לי: 'אתה חייב פרק אחד על הגברים המכים, כי הם שורש הבעיה'. והפרק האחרון מתעסק בילדים שגדלו במשפחות כאלה, מה קורה איתם, שלושים וארבעים שנה אחרי".
עוד טען קובן כי "לא מדברים על זה, אבל זה הנזק ההיקפי, שהוא לא פחות נורא, הפגיעה בילדים. מה שאת אומרת על מערכת המשפט, רואים את זה מאוד בפרק על הנשים במעון לנשים נפגעות אלימות. כשאתה מסתובב שם הרבה הרבה זמן, רואה באיזה תנאים איומים, חדרים קטנים, גודל של חדר אמבטיה, מתקלחות אמא ושלושה ילדים, מפסיקות את החיים שלהן. הכול נעצר. בזמן שהגברים שבגללם התלוננו, מעוכבים לחקירה, אבל חלק גדול מהם או יושבים בבית, או משתחררים מזה מהר מאוד, וזה נורא. והנשים שהן הקורבן, להיות כלואות".
"אתה פחות ופחות יכול לסמוך על המדינה"
בהמשך, תהתה איריס קול מדוע המדינה לא מתקצבת מלונות שהם סבירים, וקובן השיב: "אני מרגיש שהזמנים קשים, הזמנים נהיים יותר ויותר קשים, אתה פחות ופחות יכול לסמוך על המדינה. מצד שני, בגלל שאני בדוקומנטרי כל כך הרבה שנים, אני רואה גם את הנקודות אור שזה הנשים. העובדות במעון לנשים נפגעות אלימות. יש שם מישהי בת 70+ שעובדת שם 40 שנה, היא מקבלת כל אישה שפתאום באמצע הלילה בורחת עם הילדים למעון, היא מחבקת את הילדים, היא אוספת להם צעצועים. היא לא מקבלת הרבה כסף, אבל אלה כל חייה והיא נותנת את כל הלב והנשמה. ואני רואה את זה במכפלות".
"אני פוגש ישראליות וישראלים משגעים, שבסוף הערבות ההדדית והרצון הטוב שלהם מחזיק עוד את החיים שלנו כאן", סיפר, והוסיף: "אני חייב להגיד לך, זה נכון שהמסע הזה של יציאה מהחיים האלה תחת אלימות הוא קשה וסיזיפי, והצעדים הם קטנים, והמערכת לא תמיד שם. אבל תיעדנו בפרק הזה, השני, במעון לנשים נפגעות אלימות, אישה שעברה את כל הדרך, הייתה נשואה 17 שנה, התגרשה כשהיא הבינה שהוא הולך לרצוח אותה, חלק מהילדים הסכימו לבוא איתה, עברה איתם למקלט, הייתה שנה פלוס במקלט. ואני מתעד אותה ביום האחרון שלה כשהיא נוסעת לדירת מעבר בירושלים, וכל המעון, 30 נשים, העובדות והנשים, עומדות על הכביש ומביאות את מה שהן אספו לה, ותרומות, עשרות שקיות אשפה מלאות בבגדים, קרטונים, והיא נוסעת עם כל הציוד המטורף הזה לחיים החדשים שלה".
המשיך קובן, ושיתף: "היא נכנסת לדירה קטנטונת שהמדינה נותנת לה, דירת מעבר. והיא מסתכלת בעצמה במראה, ואומרת לי ולמראה, כשהיא מתבוננת בעצמה: 'היום נולדתי מחדש, היום אני סוף סוף חופשיה'. ואת יודעת, אין מחיר לחופש. ואתה רואה נשים שמצליחות בציפורניים ובגדלות נפש לצאת מזה. אז זה הצד השני".
"ואת יודעת, כולנו, אני חושב, כל אחד מאיתנו, אני בטוח שגם את, עבר איזה תקופה שהשפילו אותו, שהתעמרו בו, שהוא היה חלק מאיזה יחסים, אם זה זוגיים או אם בעבודה, לא טובים. ואנחנו יודעים כמה זמן לוקח בכלל להבין שאתה בתוך משהו לא טוב", סיכם.
עריכה: שני רומנו וירדן חדד
