"להישיר מבט אל הכאב, אבל להוקיר את האושר"
המשוררת טלי אשר, שכתבה את ספר השירה 'החיים שלנו סוף' המספר על חוויות המשפחה, שוחחה עם ורדה רזיאל ז'קונט ויחד סקרו את הסיפורים מאחורי השירים
כמדי שבוע, ורדה רזיאל ז'קונט שבה לאולפן של 103fm על מנת להביא את האנשים המוכרים ביותר עם הסיפורים המעניינים ביותר. הפעם, הגיעה להתארח הסופרת והמשוררת טלי אשר שכתבה את ספר השירה המיוחד 'החיים שלנו סוף'.
תחילה, הסבירה את שם הספר: "'החיים שלנו סוף' מרפרר לשתי משמעויות, אחת היא באמת זו של הסלנג, 'החיים שלנו סוף' - חיים של הנאה, חדווה, אושר, כיף. בסלנג, כמו להגיד 'העוגה הזו הייתה סוף', כלומר, היא הייתה טעימה במיוחד. מצד שני, המילה 'סוף', יש חוויות חיים שהסוף נוכח בתוכן, במובן הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ההתמודדות עם הסוף שאירע או שמאיים להתרחש - אז כיוונתי לשתי המשמעויות".
ורדה ביקשה מהמשוררת להתייחס למוטו שחתם את ספרה - 'איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית והבית איננו?' הלקוח מכתביו וסיפורו של אבות ישורון. "אבות ישורון למעשה נפרד ממשפחתו, מהוריו, עלה לארץ והם נשארו תחת מלחמת העולם השנייה וכתבו לו מכתבים. הוא לא השיב למכתבים האלה. יש סיפור נורא של פרידה, של אין. הוא נשא את החסר הזה, את היעדר המענה מצידו לאורך שנים. המוטו הזה לקוח משיר יפייפה שלו שעוסק בכך ואני התחברתי למוטו. כאן יש חוויה כואבת כל כך שמקפלת בתוכה את הדיאלקטיקה הזאת בין מה שקיים למה שנמוג ואי אפשר להחזיר אותו".
"בכל אחד מן השירים יש איזו שהיא התייחסות לחג הפסח, כי אז נפטרה אימי"
בהמשך, השדרנית והסופרת סקרו את שלל השירים בספר. "את מדברת על הדור של ההורים שלנו שהסתיר ולא דיבר", ציינה ורדה, והמשיכה: "אפילו היום אני חושבת על אימא שלי שכל כך הרגיזה אותי ואני חושבת איך היא לא דיברה על הכאב האמיתי שלה. את שואלת, 'מה נשתנה בימים האחרונים לחייך?'"
אשר חשפה את העומד מאחורי הציטוטים הללו: "בכל אחד מן השירים יש איזושהי התייחסות לחג הפסח, כי אז נפטרה אימי".
"גופי סרב לגדול במתינות", נכתב באחד משיריה של טל אשר המספר על ילדה שגופה גדל מהר משציפתה אמה: "פה בעצם יש ילדה שגדלה, אבל היא גדלה מהר מדי, זה הפריע כי השמלה הייתה צריכה להספיק לעוד שנה לפחות", אמרה המשוררת, והסבירה: "דווקא בגיל הבוגר, כשמתחילים להתכווץ מחדש, האם לא יכולה לראות שדווקא עכשיו זה הגודל המתאים".
אשר הסבירה את הכוונה מאחורי הסיפור: "מה קורה כשהילדה גדלה, לא רק במובן הפיזי, לכיווניה היא, לאו דווקא לכיוונים שאליהם פיללה האם". ורדה רזיאל ז'קונט הסכימה עם האמרה והוסיפה: "זה כל כך נכון, זה כל כך אוניברסלי וזה כל כך אנחנו, שאנחנו גדלות לא לכיוון שאליו פיללה האימא, ובנותינו גדלות לא לכיוון שאנחנו פיללנו".
לבסוף, סיכמה הסופרת: "הספר כולו הוא הזמנה להנכיח שני היבטים שהרבה פעמים חושבים שהם לא שוכנים ביחד, של אושר גדול ושל כאב עמוק. אני מקווה שיש בכך גם לאפשר לאחרים להתבונן על שני הרכיבים האלה בחיים שלהם, להישיר מבט אל הכאב אבל להוקיר את האושר".
