"אמא פה ילדה שלי, אמא עוד פה"
לרגל קרבתו של חג הפסח, הסופרת הקריאה סיפור מיוחד על מערכת היחסים בין בת לאמה המבוגרת ועל הרצון להישאר עוד יחד
בתוכניתה המוקדשת לחג הפסח הקרב, מרסל מוסרי הקריאה סיפור מיוחד על חוויה מיוחדת בין אמא לבת בערב החג: "בערבו של חג הפסח אדפוק על דלתה של אמי. ובקול חלש, צרוד ועייף תענה 'רגע, המפתח רחוק ממני'. ואמתין רגע, ועוד אחד. ותפתח אמי את הדלת והנה היא אל מולי. לבושה בחולצה לבנה ובחצאית שחורה שידעה חגים טובים יותר. על שפתיה אודם שנמרח בחוסר דיוק עד שכמעט והגיע ללחייה ובעיניה אור בוהק ויפה".
"'כמה יפה את בת שלי' תגיד ותשלח יד עייפה לחבק אותי 'את כבר אישה אמיתית!' אחבק אותה אליי וריחה ריח בושם ישן וחזק. 'כולם כבר בשולחן הסדר אמא, צריך ללכת, יש לנו עוד נסיעה'. 'אני מוכנה, רק אקח את הארנק שלי' תשיב ותסובב את גבה. אביט בה מאחור. כמה הזדקנה יא' אלוהים, גבה כפוף, הליכתה איטית ושיערות שיבתה מוכיחות כי אל הזמן לא פסח גם עליה", סיפרה.
בהמשך, סיפרה על ההחלטה של האמא להישאר רק עוד קצת, בשביל בתה: "בלילה ההוא, ליל הסדר והחירות, דלת ביתה של אמי נפתחת ואיש לבוש לבן עם זקן ארוך נכנס, צועד אל חדר השינה ומעביר יד על מצחה של אמי וזו פוקחת עיניה ושואלת 'אליהו?' 'בואי איתי אל משכנם של הצדיקים' לוחש לה. 'אי אפשר אליהו, עוד לא סיימתי לגדל את הבת שלי, אבל לך תשתה, יש יין במקרר'. 'בכל חג את אומרת לי את זה', משיב לה באכזבה אותו האליהו 'אבל אין דבר, לך אני סולח, עצמי עיניים'. הוא יוצא מהחדר כלעומת שבא".
לבסוף אמרה, "ובלילה ההוא, ליל הסדר והחירות, חיבקה אותי אמי, ובין נשימה לנשיפה לחשה 'אמא פה ילדה שלי, אמא עוד פה'".
