"המים הגיעו לי עד לצוואר, התחלנו להיפרד מחברים"
עומר דיעי, שניצלה משיטפון בערבה לאחר ששבה מאילת עם חברתה: "הלילות לא פשוטים, אנחנו קמות מסיוטים על מים שחונקים אותנו - זה נס משמיים"
מעיין וסהר עשור ז"ל, אחים בני 24 ו־17 מטבריה, נספו במהלך החג בשיטפון בנחל ציחור בדרכם לחופשה משפחתית באילת. לאחר האסון הנורא, כבישים רבים באזור נחסמו מחשש לתקריות נוספות שיגבו קודמות. עומר דיעי, שניצלה מאירוע דומה בערבה לאחר ששבה מאילת עם חברתה, שיחזרה את רגעי האימה.
"אני בסדר ברוך השם, אני חיה. הלילות לא פשוטים בכלל, בלי שינה כבר 72 שעות זה קשוח", אמרה עומר בפתח השיחה. "אנחנו נרדמות וקמות מסיוטים שאנחנו שם, מההרגשה של מים שחונקים".
על השתלשלות האירועים שהובילו את עומר וחברותיה למצב בו הן מבינות שחייהן בסכנה, סיפרה: "היינו באילת, שבוע בערך. ביום שני בשעה חמש בערב יצאנו לכיוון הבית שלנו, עברנו הצפה ראשונה שהייתה יחסית גבוהה, אותה עברנו בהצלחה. התקדמנו קדימה, עמדנו בפקק, הבנו שהפקק מאוד ארוך. הבנו שאנחנו רואות מולנו הצפה מאוד גדולה שאותה לא נצליח לעבור. התקשרנו להורים, אמרנו שאנחנו חוזרות לכמה לילות באילת, עשינו פרסה, וכשעלינו להצפה שהיינו בה בפעם הראשונה כנראה שהיא התחזקה או נהייתה יותר קשה כי אותה כבר לא יכולנו לעבור. אני לא הספקתי אפילו להגיב, כשלחצתי גז כבר לא היה גז. התחילו להיכנס מים לתוך הרכב בכמויות מטורפות. חברות שלי חשבו טיפה יותר ממני, עלו על הגג, אני לא הספקתי לצערי לעלות לגג. היה קצר ברכב".
"כמה זמן זה נמשך?", תהו צמד המגישים, ודיעי השיבה: "4 שעות בערך. מהרגע שהמים נכנסו עד הרגע שחילצו אותנו - 4 שעות. אני בתוך הרכב לבד, כל הרכב מסביב בוץ, אני לא רואה כלום, הרכב ממש צף על המים והיו רגעים המים הגיעו לי עד הצוואר. הרכב מלא במים, חברות שלי על הגג. זה היה פחד אלוהים, סיוט. אני לא יכולה אפילו להסביר איך זה היה".
עוד שיחזרה עומר כי "ההורים והמשפחה של כולנו הבינו שמשהו לא בסדר כשביקשנו לחזור לאילת, השיחות מהם היו בלתי פוסקות, אבל ברגע שהם עלו לגג ואני הבנתי שאני נעולה בתוך הרכב התקשרנו למשטרה. זה היה קשוח להשיג אותם כי המים כבר הגיעו עד אמצע הרכב בערך, ואני ניסיתי לא לזוז כי כל תזוזה הכי קטנה שלי הרכב ממשיך לצוף על המים. התקשרנו למשטרה וניסנו לדבר איתם".
"היה לי פחד גדול שהם יקחו את הבנות מהגג ולא ישימו לב שאני בפנים"
"חשבת על האפשרות שלא תצאו מזה?", שאל אוקו, ודיעי הודתה: "חד משמעית. זה עבר בראשנו. אנחנו נפרדנו מהאהובים שלנו. אני כתבתי לכל החברים שלי וההורים שלי שאני אוהבת אותם וכנראה לא אצא מזה. היינו בטוחות שלא נצא מזה. זה היה עד כדי כך ברמה הזו. דיברתי עם נציגה מדהימה שהרגיעה אותי לאורך כל הזמן הזה, ניסתה לעזור לי ולהקשיב לי. היא מכבאות. ואז אני רואה את המסוק מולי. למרות שראיתי את המסוק היה לי פחד מאוד גדול שהם פשוט יקחו את הבנות מהגג ולא ישימו לב שאני בפנים".
לדבריה, "רק אחרי חצי שעה שעה שהמסוק כבר היה במקום הוציאו אותנו. פתחו לי את הדלת שלי, הם היו על הגג. גם לא יכולתי לפתוח את הדלת מרוב הזרם והסחף שהיה. העוצמה שלו הייתה בעוצמה שאני לא יכולה להסביר במילים. הם פתחו לי את הדלת, טיפסתי וממש שלפו אותי מהרכב".
כמו כן, כאשר נשאלה עומר האם לא היו סימנים לאורך הדרך אשר העידו על הסכנה, הסבירה: "אנחנו בנות 17, אנחנו לא רואות חדשות או משהו. כל הדרך לא היה משהו שגרם לנו לחשוד שנמצא ככה סערה ענקית. לא היה שום דבר".
לסיום, התייחסה עומר לשני האחים שנספו באסון השיטפון, והכריזה: "זה נס משמיים שזה לא קרה לנו, נס".
עריכה: שני רומנו
