פוליטיקאים בבתי העלמין? "אם הם לא יגיעו, זה יחלל אותי ואת הבנים שלי"
חגית ריין, אמו של רס"ן בניה ריין ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה, על נוכחות ח"כים בטקסי יום הזיכרון: "הגעתם היא הכבוד שאני רוצה שימשיכו לתת"
באופן מפתיע וכואב, יום הזיכרון לחללי צה"ל, שתמיד הצליח לאחד את העם ולהרגיע את הרוחות הסוערות במדינה, השנה עורר מחלוקת בקרב המשפחות השכולות. על רקע המחאות נגד הרפורמה המשפטית שמובילה הממשלה, חלק מהמשפחות הכריזו כי לא רוצות שחברי הכנסת יגיעו לבית העלמין בטקס הזיכרון וחלקן אמרו כי ישמחו שהפוליטיקאים יכבדו אותן בנוכחותם.
ינון מגל ובן כספית דנו על כך ב־103fm עם חגית ריין, אמו של רס"ן בניה ריין ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה, אשר הסבירה מדוע היא בעד הגעתם של חברי הכנסת באירועים המדוברים. "פעם ראשונה שאני יכולה להגיד שאני מפחדת מיום הזיכרון, אני רוצה שהוא יעבור בשקט. רבות המשפחות שחושבות ורוצות ומבקשות שיבואו, הם באים בשם הממשלה, הם לא באים לדבר פוליטיקה. הם חברי כנסת ושרים שנבחרו במדינת ישראל בבחירות האחרונות, והם באים לייצג את עם ישראל. הבן שלי ואחרים יצאו למלחמה, למלחמת לבנון השנייה, בשם עם ישראל".
"זה יום ממלכתי לאומי שמדינת ישראל קבעה שביום הזה כולם מרכינים ראש, מצדיעים, אומרים תודה לבנים שיצאו בשם הממשלה", טענה. "הבן שלי לא הלך ללבנון לטיול, הוא הלך בשם הממשלה כדי שאני ואתה נוכל לדבר, שנוכל להמשיך לחיות כאן, להפגין, ללדת ולבנות. בשביל זה הוא יצא בשם מדינת ישראל. ביום הזה כולם עוצרים והממשלה, הנציגים של המדינה, באים להגיד תודה רבה שבזכותכם אנחנו ממשיכים. זה הכבוד שאני רוצה שימשיכו לתת. כשהיה הגירוש, גם בעיניי לא מצאו חן המנהיגים, אז מה? אמרתי אל תבואו? יצעקו? תנו למשפחה לבטא את עצמה. בשביל זה אתה שר בממשלה ולא מוכר גלידות, תכיל את זה ותמשיכו הלאה".
עוד הבהירה כי "הם לא באים לדבר פוליטיקה בבית קברות, הם באים להגיד תודה בשם מדינת ישראל לבנים שלנו. אם הם לא יגיעו זה יחלל אותי ואת הבנים שלי. נורא עצוב לי שבערב יום הזיכרון, במקום שתשאלו אותי בימים רגילים 'תספרו על הבן שלך, איך את מתמודדת'".
"17 שנה שכל יום אני מתפללת שבמעשים שלנו נהיה ראויים למחיר"
בהמשך, סיפרה ריין בכאב על בנה בניה שנפל במלחמה על המולדת: "אני מקווה שהוא לא מתהפך בקבר ממה שקורה בימים האחרונים. 17 שנה שכל יום אני מתפללת ומבקשת שבמעשים שלנו נהיה ראויים למחיר שאנחנו במקרה האישי שלנו ועוד אחרים שילמו. הוא נפל אחרי הפסקת האש, בשבת האחרונה בדרכו להציל טנק שנפגע. הוא התנדב למלחמה, אף אחד לא אמר לו מה לעשות, כל פעם שהוא שמע בקשר שמישהו מחכה לעזרה אז הוא, כוח בניה, בדרך".
"הוא בא עם עוד טנק, ירו, המשיכו", שיתפה, והוסיפה: "יש לנו הקלטה מאחד והחבר'ה שצילם שבניה אומר להם 'תתפרקו, זרקו את הנשק'. במקום אחר הוא מביא להם מים. ואז בקשר חבר'ה אמרו לו 'בניה בוא תשתה איתנו', ואז הוא אמר להם 'אנחנו במלחמה, חדל קשקשת. אנחנו נתראה אחרי ההקלטה'. את החיזבאללה לא מעניין שמאל, ימין, דתי, חילוני, לא. הוא רוצה לזרוק את כולנו לים. הם כולם הסתדרו יופי בטנק, למרות שהיו חילוקי דעות, אבל כולם ידעו שיש להם מכנה משותף. אין לנו פה אויבים, כולנו אחים. זה לא משנה מה אתה חושב. היום נסראללה משפשף את הידיים בעונג, הוא שמח על מה שקורה פה לצערי הרב".
על העובדה שבנה נפל במהלך 24 השעות האחרונות של המלחמה, הודתה: "אני לא מתעסקת בזה כי אם אני מתעסקת בזה זה יפיל אותי. הוא לא יצא בשביל אנשים, הוא יצא בשביל עם ישראל. הוא יצא בשביל כולנו, נקודה. את זה צריך לזכור. לי יש מזל שאני אישה מאמינה, ואני יודעת שכשבן אדם נולד הקדוש ברוך הוא קובע לכל אחד באיזה שעה, מתי ואיך הוא ימות. כשבניה נולד הקב"ה קבע שהוא ילך למעלה ביום האחרון למלחמה. כל המלחמה הוא הציל אנשים וכשנגמרה המלחמה הקב"ה אמר לו 'יאללה עכשיו בוא איתי למעלה', זהו. אני מודה לקב"ה על 27 שנה המקסימות שהוא נתן לי מתנה מקסימה. 27 שנה מתנה כזו מקסימה? אני מודה כל יום".
עוד סיפרה ריין כי היא אמא לשמונה ילדים, כולל בניה, וכי "לכל אחד יש ילד שקוראים לו בניה. הבניה הראשון, קמנו מהשבעה ועשינו ברית לנכד". בתגובה לדבריה תהה מגל כמה נכדים יש במשפחה, וריין השיבה: "35, 7 מהם בניה. בהתחלה זה קשה לקרוא, היום זה כייף. מי שקורא על שם חייל גיבור זה לא סתם אנשים, וזה נותן כוח. זה עם ישראל, אנשים מכל קצות הקשת, מכל המקומות, אנשים מתקשרים עד היום, אתמול התקשר, כל הזמן אני מקבלת טלפונים על ילדים שקוראים להם בניה. זה מחמם את הלב. אנחנו כבר הולכים לבר מצוות של בניה. זה משאיר אותו חי".
"יש לנו שכונת נופי בניה מול הבית שלי, בין הבית שהוא נולד למקום שהוא נקבר, באמצע בשטח הזה בנו שכונת חיים שנקראת שכונת נופי בניה וזו התשובה. ילדים משחקים שם, נולדים, מתחתנים - זה הנוף שהוא היה רוצה לראות", סיכמה.
עריכה: שני רומנו
