"כנראה שלנצח המשפחות יזכרו אותם דרך התמונות שצילמתי"
ליאור ניר, צלם במקצועו, שיתף בכאב על החברות שנגדעה בעקבות נפילתם של יניב שיינברום וגיא חסון ז"ל • הודה: "אני מאוד מתגעגע אליהם"
להיפצע בגוף ובנפש: ליאור ניר, צלם במקצועו, התארח באולפנו של אבי כץ ב־103fm ושיתף על הפציעות אותן הוא סוחב מימי שירותו הצבאי, זאת לצד האובדן הקשה שהוא חווה מאז נפילתם של שני חבריו - גיא חסון ז"ל ויניב שיינברום ז"ל.
"אני ליאור ניר, בן 40, נפצעתי פעמיים. בפעם הראשונה ב־2002 בחברון ובפעם השנייה במילואים במלחמת לבנון השנייה. נפצעתי גם בגוף וגם בנפש", ציין ניר בפתח השיחה, והודה: "ראיתי יותר מדי דברים שנער צעיר בן 20 לא היה צריך לראות. הייתי חובש בצוות שלי. הצלתי אנשים, אני יודע להגיד היום שיש שלושה אנשים שחיים בזכות פעולות שעשיתי בשטח, ויש גם לצערי חברים שניסיתי לטפל בהם ולא הצלחתי, שיישארו איתנו".
עוד שיתף כי "בלבנון נפצעתי אנוש פיזית, פגיעת ראש מאוד קשה. מאז אני בשיקום שלא נגמר עד היום, בעיקר נפשי. איבדתי הרבה חברים בשירות, אבל שני חברים ספציפית שנשארים איתי מהרגע שאני קם בבוקר עד הרגע שאני הולך לישון, כולל אחרי שאני הולך לישון. עברתי איתם חוויות מדהימות גם בשירות הסדיר ובעיקר במילואים. היום אני צלם במקצוע שלי, ואני צלם בזכותכם, או בגללם יותר נכון".
"במלחמת לבנון השנייה נכנסתי עם מצלמה בנוסף לכל ציוד החובש שהיה לי. היו שם כמה רגעים שהרגשתי צורך להנציח אותם, לצלם אותם", סיפר. "יצא שבעצם כמעט כל מי שצילמתי נהרג, וככה גם היה עם יניב שיינברום וגיא חסון ז"ל. הצלחתי לתעד את הרגעים האחרונים שלהם. את גיא צילמתי כמה שעות לפני ואת יניב ממש כמה דקות לפני שהוא נהרג. אחר כך גם אני נפצעתי וכמו בתסריט כתוב המצלמה התנפצה ונשאר רק כרטיס הזיכרון שלה. הצלחתי ללכוד שם רגעים אחרונים בחיים של אנשים, ואני יודע היום שבעצם מאז וכנראה שלנצח המשפחות שלהם יזכרו אותם דרך התמונות שאני צילמתי".
גיא חסון ז"ל // צילום: ליאור ניר
"משתמשים בתמונות האלה וזה מה שנתן לי הכוח, שהצלחתי לשמר את הזיכרון שלהם לנצח ברגעים האחרונים שלהם. אחרי שיצאתי מהשיקום, והבנתי שאני יכול לעמוד על שתי רגליים ויכול להחזיק מצלמה ביד ולראות, שזה לא משהו טריוויאלי אחרי הפציעה, החלטתי שאני רוצה לנסות להתמקד רק בדברים חיוביים. הם נתנו לי את הכוח להמשיך לצלם ומאז זה העיסוק שלי", סיפר בכאב. "זה התחיל בתיעוד רגעים אחרונים ועבר למקצוע שמספק לי סוג של תרפיה שלי להתמודדות שלי עם עצמי ולפוסט טראומה שלי. הזיכרון שלי מהם הוא מאוד מוחשי כל הזמן, גם דרך התמונות וגם השיחות שהיו לנו בתוך לבנון, הרגעים האחרונים לפני שהם נהרגו".
עוד נזכר כי "דיברנו על כל הכאוס שמסתובב סביבנו בזמן שאנחנו רואים כפרים שמופגזים, שמפגיזים אותנו, ואנחנו אומרים 'מה אנחנו עושים פה בכלל'. לא הרבה אחרי זה הכול נגמר. מאז לבנון, מאז 2006, אני עסוק המון בעזרה לפוסט טראומטיים אחרים כמוני, שלא מצליחים לצאת מהבית, שלא מצליחים להתנהל בחיים שלהם מאז, שלא מצליחים למצוא את הכיוון שלהם - בדיוק כמו שאני הייתי שנים ארוכות".
"אני יודע לזהות על מישהו שהוא אבוד. שהוא ממש מרגיש אבוד. יש לפוסט טראומטיים סוג של מכנה משותף - לדבר עם העיניים. המעגל הזה שעוטף אותי על ידי חברים שלי שכולנו בערך באותה סירה, יש בזה משהו מאוד מנחם, מחזק", הדגיש.
בהמשך, ביקש ניר לספר על הלילה האחרון שחווה עם חבריו גיא ויניב ז"ל והקדיש לחבריו את השיר ששמעו יחד בפעם האחרונה: "יום לפני שיצאנו לפעילות האחרונה בלבנון, שהם לא חזרו ממנה, שכבנו ביישוב שלומי והתכוננו ליציאה. היו לנו כמה שעות להעביר, שכבתי באמצע, גיא מצד ימין ויניב מצד שמאל. התחלנו לנגן שירים ועשינו משחק של לזהות את השיר הכי מהר. כשהיינו מזהים את השירים היינו עוברים לשיר הבא והיה שיר אחד שמבחינתי הוא השיר שלהם מאז. השיר 'חופים' של אריק אינשטיין, שרנו אותו שלושתינו ביחד מההתחלה עד הסוף. זה רגע שאני לא אשכח בחיים, זה השיר שלהם. אני מאוד מתגעגע אליהם. מאוד".
יניב שיינברום ז"ל // צילום: ליאור ניר
עריכה: שני רומנו
