"שלא יכבדו אותנו כהורים, שיכבדו את המתים"
אלי טהר, סגן יו"ר 'יד לבנים', אב ואח שכול, סיפר בקול חנוק על תחושותיו בעקבות הכנסת השכול לזירה הפוליטית • הודה: "כל יום הוא יום זיכרון"
השבוע נתייחד עם זכרם של מאות אלפי הנופלים במלחמות ישראל ובפעולות האיבה, זאת בסימן המחאות הרמות נגד הרפורמה במערכת המשפט וקריאתן של משפחות שכולות לנציגי הממשלה לא לפקוד את בתי העלמין. אלי טהר, סגן יו"ר 'יד לבנים', אביו של רועי טהר ז"ל ואחיו של יוסי טהר ז"ל, הגיב לדברים.
"האמת שאני לא רוצה להתבטא בעניין הזה של פוליטי, אני רוצה להתבטא בצד הרגשי יותר. בימים האחרונים אני ממש לא ישן בלילות, ביום חמישי אחרי שהייתה לי שיחה מאוד לא נעימה עם מישהו שהתבטא בצורה דיי מזלזלת בחללים, לא הצלחתי להירדם בלילה", סיפר. "04:30 לפנות בוקר כבר לא יכולתי להיות במיטה, לקחתי את עצמי ונסעתי לבית העלמין. לא בשביל לראות את אח שלי ולא את הבן שלי, הלכתי בין הקברים. קראתי שמות. ראיתי שמכל צידי הקשת, אותו קבר, בלי שינוי של צבע, מין, דעה".
על הוויכוחים סביב הגעת פוליטיקאים לבתי העלמין וטקסי הזיכרון, זעק: "שלא יכבדו אותנו כהורים, שיכבדו את המתים שבזכותם אפשר היום להיות במדינת ישראל ולהתווכח ולהיות בדעות שונות. שאותם יכבדו ביום הזה. שבאמת אנשים שלא ראויים להתבטאויות שלהם כלפי כל הלוחמים מכל הגזרות".
עוד הסביר טהר כי "אם הייתה בקשה שמי שלא שירת בצבא שלא יגיע לבית העלמין, שיכבדו את הרצון של האנשים. אם מגיעים בכל זאת, אז אולי שלא ינאמו. לא יכול להיות שבן אדם שלא שירת בצבא, הילדים שלו לא משרתים בצבא, וכשנשבעו בכנסת שהם נבחרו אחד מהם לא היה מוכן אפילו לעמוד ליד דגל ישראל - מה יש לו לדבר על החללים? זה לתקוע אצבע בעין. זה לעשות דווקא. זאת ההרגשה שלי".
בהמשך, שיתף אלי בדמעות: "אצלי כל יום הוא יום זיכרון, יום חדש, וכל יום אני מודה לה' על מה שיש. שכלתי בן, שכלתי אח, יש לי בן נכה צה"ל ובכל זאת יש לי בן שהוא גם אלוף בשייטת. אנחנו נותנים את כל כולנו למען המדינה. ביום הזה, מי שלא טרח ומי שלא עשה את המינימום שבמינימום למען המדינה, שייתן לנו לנשום אוויר היום".
"שוקל להיעדר השנה מהטקסים?", תהתה דוידוב, וטהר השיב בנחרצות: "בשום פנים ואופן לא. ביקשתי מההורים למרות הכול להגיע, להיות אלה שמסמנים את האחדות, למרות הקושי ולמרות הכול. ביקשתי מהם להרגיע ולכבד את הילדים שלנו ואת מי שמגיע, למרות הכול".
עריכה: שני רומנו
