"במשך שנים, יעל הייתה לבד"
העיתונאית אורלי וילנאי על מותה של יעל גרינברג, קורבן האונס מקיבוץ שומרת, על ההזנה רבת השנים של המדינה: "אף אחד לא הושיט לה חכה שתעזור לה"
יעל גרינברג, קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת בשנת 1988, הלכה השבוע לעולמה כשהיא בת 49; יעל, שניסתה לחזור לתלם כנגד כל הסיכויים, התקשתה לעשות זאת לאורך השנים, זאת לצד העונשים הקלים שקיבלו האשמים בפרשה. העיתונאית, הפעילה החברתית ומנחת הטלוויזיה אורלי וילנאי שראיינה אותה בשנת 2017, סיפרה על הדרך המשותפת שעברו יחדיו.
"אני מאוד הופתעתי שזה עשה כזה רעש ברשתות היום, כי במשך שנים היא הייתה לבד", הודתה וילנאי בפתח השיחה. "היא למעשה מתה כבר אז נפשית ולאורך השנים כמעט אף אחד לא עזר לה. ליווינו אותה בשש השנים האחרונות בתוך תהום חייה העמוקה, לא התעניינו בה. היא לא טופלה כל השנים. אני חשבתי אז אחרי הכתבה שתקום צעקה גדולה, שיהיה אפשר לעשות משהו, אבל הנאשמים האנסים המשיכו בחייהם, שום דבר לא השתנה. היא הלכה ושקעה עד המוות הפיזי, כי הנפשי כבר היה קודם".
באשר לכך שהקיבוץ לא יצא להגנתה מאז התפוצצה הפרשה המזעזעת, אמרה: "אני השבוע ישבתי עם אמא שלה, שגם היא עברה את הגיהנום הזה איתה, והיא סיפרה איך משהו כמו שבועיים אחרי שהפרשה התפוצצה העמידו להם קונטיינר מול הבית בקיבוץ עם ארגז עם אוכל ליומיים ואמרו להם 'לכו'. גירשו אותן. פשוט זרקו אותן מהקיבוץ".
"שניים מהאנסים היו בני קיבוץ, אבל הם היו שייכים לאליטה של הקיבוץ", ציינה, והוסיפה: "כל מה שמדברים היום על מעמדות, ישראל השניה, גם בתוך הקיבוץ היו מעמדות - הן נחשבו מהמעמד הנמוך. שם, בעצם מיד זרקו אותן ותמכו באנסים. זו המכה הראשונה אחרי האונס, כמה מקרים של אונס במשך שבוע שלם".
עוד הזכירה וילנאי כי "אחרי שנה הגיע פסק הדין שקבע שהיא בת 14 וחצי לא אמרה 'לא', או לא התנגדה, אז זה אומר שהיא הסכימה. פסק דין שנראה היום כמו מפלנטה אחרת. אחרי שצלבו אותה על דוכן העדים".
בתגובה לדבריה תהתה קול האם האדמה בישראל לא רעדה נוכח פסק הדין השערורייתי, ווילנאי השיבה: "היא לא רועדת כפי שהיא הייתה רועדת היום, כי אנחנו בעידן אחר. 30 שנה מאז הפסק דין. האדמה לא רועדת אבל כן יש רעש, כותרות בעיתונים ואז הם מערערים ופונים לעליון. ליווה אותן עורך דין מטעם הסנגוריה, שום יחס אישי. ישבה איתה הפסיכולוגית של הקיבוץ ואמרה לה 'כל הגברים הם כאלה, תתגברי על זה'. אפילו הציעו להן בהתחלה כסף כדי שישתקו ולא יגישו תלונה".
"אולי יחוקקו את 'חוק גרינברג' - סל שיקום צמוד לנאנסות לכל חייהן"
"אני נורא רוצה שלפחות מהטרגדיה האיומה הזו יצא משהו טוב במרכאות מהמוות שלה. אולי יחוקקו את מה שאני קוראת לו 'חוק גרינברג', שקובע סל שיקום צמוד לנאנסות לכל חייהן, טיפול שיהיה טיפול של קבע. גם לאנס יש את הזכות להשתקם, אבל הנאנסת בראש ובראשונה, ולה לא הייתה הזכות הזו", הדגישה.
בהמשך, שיתפה וילנאי על נקודת האושר הבודדת שהייתה בחייה של יעל מאז שנאנסה בברוטליות: "הרגע המאושר היחיד שהיה לה הייתה הלידה של עוד יצור חי. בנות מקסימות, אבל אחת מהן הרתה בגיל 15. פגשתי השבוע שוב את הילדים האלה, ועוד ועוד סיבוכים, ואחד האבות של הבנות סיבך אותן בכספים. הצלחנו למחוק את הרוב אבל חלק לא הסכימו. החיים שלה היו גיהנום מתמשך כי אף אחד לא הושיט לה חכה או חיבוק שיעזור לה לצאת מהדבר הזה, להפך - רק דרכו עליה".
כמו כן, כאשר נשאלה על השיחה שקיימה וילנאי עם רעייתו של אחד האנסים, חשפה: "התקשרתי לטלפון של בעלה, והיא ענתה. היא המשיכה את השיחה ונורא עניין אותי איך היא התחתנה עם בן אדם כזה. היא גאה בזה, היא הייתה איתם בבית הספר".
"היא הייתה ילדה בת 14 עם ניסיון של אישה בת 40, היא האשימה אותה. האשמת הקורבן היא דבר כל כך נורא", התרעמה. "הם גם לכאורה שילמו את חובם לחברה, זה כבר אבוד, אבל זה כן יכול להשאיר חותם לשם שינוי החוק. אנחנו קיבלנו פניה מילדה בת 18 שאמרה 'אני נורא מסובכת אבא שלי החתים אותי על חובות, אני הבת של הנאנסת בשמרת', ואז ראיתי כמה האישה הזו לא כבויה, כמה האישה הזו חיה מתה".
לסיום, שיתפה וילנאי כי "את רואה בעיניים שלה את היגון, את חוסר היכולת לעמוד על הרגליים, ואז אמרתי 'אם היא נראית ככה איפה האנסים?'. הם באמת היום מצליחים, אחד מהם גר בקיבוץ, וזה בעיניי בלתי נסבל".
עריכה: שני רומנו
