"נשבר לי הלב, פעמיים התקשרתי ולא נעניתי"
מרסל נפרדה מגבי ברלין ז"ל שהלך לעולמו, ואותו הכירה: "מילה אחת רעה לא הצלחתי להוציא ממנו והאמינו לי שאני לא מדברת בשבחו כי הוא איננו זה האיש"
מרסל מוסרי פתחה את תוכניתה בדברים שהקדישה לזמר גבי ברלין ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה, ואותו היא הכירה.
"זה היה הטור החמישי או השישי שלי מעל דפים אלה. הייתי אז בת 23 והחלטתי שחיי, צבעוניים ככל שהיו, לא מספיק מעניינים, וכדי שלא אאבד את הטור הזה בטרם עת, אני צריכה להתחיל לצאת החוצה ולסקר דברים אחרים, תרבותיים יותר.
"כשאני פוגשת אנשים שלא מכירים אותי ומספרת על כתיבתי ב"מעריב", הם מיד שואלים “כתבת לענייני מה?". ואני לא קולעת לאף ז'אנר, אין תחום שיכול לספק לי את תעודת ה"עיתונאי" שאליה אני עורגת כל כך. אז למדתי לפטור את זה ב"כתבת לענייני עצמי". הדבר הראשון שאותו החלטתי לסקר היה הופעה קטנה במועדון, שספק אם קיים היום, בנמל תל אביב.
"הייתה זו הופעה של גבי ברלין, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. אני זוכרת שהיה זה בוקר יום שישי. אז עוד לא היו לי בעל או ילדה לדאוג להם לבישולים ולבית נקי, גרתי בחדר של 11 מטר בדירת שותפות ביפו. עצרתי מונית, כשביקשתי לנמל הופתע הנהג. היה זה איזה חודש חורפי מוגזם במיוחד ובחוץ.
"עוברות חולפות תשע שנים. גבי ואני עדיין בקשר, הזמנתי אותו לתוכנית הרדיו שלי והקדשתי לו תוכנית שלמה, מילה אחת רעה לא הצלחתי להוציא ממנו, והאמינו לי שאני לא מדברת בשבחו כי הוא איננו, זה האיש, אוהב ימים לראות טוב.
"בספטמבר 21' אני מתגרשת, ובפברואר 22' חוגגת 32 ומחליטה לערוך אירוע גדול ולהזמין את כל החברים שאיבדתי בדרך. לא רציתי חגיגת יום הולדת רגילה, כזו של מתנות קטנות, אלכוהול ודי־ג'יי, התחשק לי משהו לנשמה שהייתה מרוסקת כל כך אז. שבוע לפני כן חגגתי לגפן שנה במסיבה פומפוזית והחלטתי שגם לעצמי אעשה משהו יפה. ופתאום עלה בי הרעיון. טלפנתי אל גבי.
“מרסל", שמח למשמע קולי, “מה שלומך? אני קורא ב'מעריב' שקצת קשה עכשיו".
“יעבור", אמרתי לו, “ומה שלומך?".
ואז הוא סיפר לי על הופעה חדשה שלו עם רמי דנוך מצלילי העוד ושאל אם להשאיר לי כרטיסים בקופה.
“גבי, אתה בטח כבר לא עושה דברים כאלו", התנצלתי כהרגלי, “אבל אני חוגגת יום הולדת, בשבוע הבא, בערב שישי".
“מה את צריכה, מרסל?", שאל.
“שתבוא לשיר לי, בעיקר את 'היו לילות'. מתחשק לי בעיקר את השיר הזה".
"לא ידעתי שהוא חולה. לפני שבועיים, כשקראתי שקיבל פרס מפעל חיים מטעם אמ"י, נכנסתי מרוגשת לכתבה, ואז צפיתי בתמונות שצירפו מהאירוע. כמו שהבנתם, לעיתונאית לא הפכתי עם הזמן, אבל לו הייתי כזו או עורכת, לא הייתי מאשרת את התמונות שפרסמו שם. הוא נראה בהן חיוור, רזה מאוד, חולה במחלה סופנית. נשבר לי הלב, פעמיים התקשרתי ולא נעניתי. כשרציתי להתקשר בפעם השלישית, כתבה מישהי בפייסבוק “חבל על דאבדין ולא משתכחין", וסיפרה על פטירתו.
"רק עכשיו אני מתחילה לחוות את זה, אני חושבת שזה קורה בגיל 30 צפונה, בהתחלה סבתא מתה, אחר כך איזה דוד, דודה, שכן קרוב, חייל מילואים שלמד איתנו ודמויות מפורסמות שעליהן גדלנו. וזה קרה יותר מדי פעמים בשנה האחרונה, וזה עדיין לא מחשל ולא עובר על ידי. הדלקתי את הסלולרי הישן ונכנסתי לתיקיית סרטוני הווידיאו מיום ההולדת ההוא. גבי שר את “הכל בגלל האהבה":
“אני שותה לי וויסקי, אני שותה שמפניה,
עם ג'וני ועם ניסים וששון מנתניה,
איי, זה לא עוזר, אצלי הלב הלב בוער,
נגנו נגנו לי שיר אחר"
"הוא שר וכולם סביבו מוחאים כפיים, מתחבקים, משתכרים, והוא זורח. ורק עכשיו הבנתי, 20 איש שם בבר, 300 איש בהופעה שלו עם רמי או במסיבת יום הולדת לא מוכרת בשישי בערב ביפו, האדם הזה, גבי, יותר משחיפש את הזוהר ואת מחיאות הכפיים, חיפש מקום להניח בו אורגן, מיקרופון לא חורק ומינימום שיכול להיות גם מקסימום, של זוגות אוזניים שיקשיבו.
"נכנסתי לקרוא את הטור שכתבתי עליו אז, לפני שנים. אתם יודעים איך הוא מסתיים? בהתנצלות שלי כלפי יוסי גמזו. ברוב טיפשותי בשבוע שלפני כן כתבתי שהוא נפטר. בנו כתב לי הודעה זועמת, ובצדק. אבל עכשיו חלף הזמן, וכבר אין חורפים קשים מאוד, ושניהם שם למעלה. אחד כותב, אחד שר, והשמש בהירה פי כמה יותר".
