"נזכרתי כמה טוב זה להיות ילדה"
הסופרת שיתפה במפגש שחקוק בזיכרון ילדותה, עם נערה אותה העריצה ואהבה, שהולך איתה עד היום ועוזר לה בזמנים חשוכים
מרסל מוסרי החזירה אותנו אחורה בזמן, לנערה מיוחדת שפגשה אי שם כשהייתה ילדה בעצמה ברגע בו הייתה חולה. ועד היום, בכל פעם שמרגישה חולשה, היא מגיעה אליה בחלומות. "בגיל 5 או 6 רתחתי מחום. אני זוכרת שבחדר הרופא החייכן, לא היה בי הכוח לבקש מדבקת דובי בסוף הטיפול. הייתי רפויה בין ידיו של אבי ונאבקתי בעיניי שביקשו להיעצם. בבית, שמה לי אמי סדין עם ריח שאי אפשר לשחזר, אבי הניח כרית קרה אחרי שחבט בה כמה פעמים".
היא סיפרה: "ביום ההוא, עם חשיכה, נכנסה לביתנו נערה אחת שהכרתי מהשכונה, היא הייתה רזה ושחומה ובשיערה קלועות דרך קבע שתי צמות. אותה הנערה מדי פעם הייתה יוצאת אל השכונה ומארגנת לנו ולילדי העולים פעילויות יצירה עם כמה בריסטולים צבעוניים וצבעי פנדה וגואש. 'סליחה, מרסל כבר הלכה לישון?' שאלה בעדינות את הוריי. אהבתי אותה כל כך, לפרקים, אף רציתי להיות כמוה. 'בערך' ענו לה, 'אולי עדיף שלא תתקרבי, את תידבקי'. שמעתי את הוריי מזהירים אותה ונחמץ לי הלב. רציתי שתבוא אליי. הפעם הבאה בה התעוררתי הייתה מידיה הענוגות, היא ליטפה את מצחי בעדינות מבלי להיגעל מהזיעה המרובה. 'מרסל, את לא מבינה איזה עטי נצנצים הבאתי לכם!' התלהבה".
"24 שנים אחרי, ליל אמש. לא הפסקתי לבכות. הפעם היה זה במיטה נוחה, מול טלוויזיה חדה ורזה בבית יפה יותר. ואז, לפני זריחה, בדקות הספורות בהן הצלחתי לעצום את עיניי היא שבה אליי, אותה הנערה. עמדה על יד מיטתי וליטפה את מצחי המזיע. ידיה עדיין קרות וטובות. 'עוד מעט תחלימי ונצייר ציורים יפים', לחשה לאוזניי. כשפקחתי את עיניי, כבר לא הייתה - גם כשהדלקתי את מנורת הלילה, לא ראיתי את דמותה. אז ליטפתי באיטיות את מצחי, בין לבין, מחיתי דמעותיי ונזכרתי כמה טוב זה להיות ילדה, בת חסות ולהפקיד עצמי ביד אוהבת".
