על אהבת הקהל ובוז המבקרים

1518

במלאות שנה למותו של צביקה פיק ז"ל, רז שכניק שוחח עם הקולגות שהיו הקרובות ביותר למאסטרו, ויחד נזכרו בחלום הגדול והפסגה הנוצצת, לצד הקושי בדרך

השבוע, ב־14 באוגוסט ציינו שנה למותו של אחד מהאמנים הגדולים שיצאו מהמוזיקה הישראלית - צביקה פיק ז"ל. לכבוד המאסטרו, רז שכניק שוחח בספיישל מיוחד עם האנשים שהיו הכי קרובים לכוכב הפופ הישראלי הראשון, על ההתחלה הקשה, הנסיקה אחרי ש'דיווה' זכתה בארוויזיון, והפער הבלתי נתפס בין אהבת הקהל לבוז מהמבקרים.

אחד השירים הטובים והמוערכים של צביקה, הוא 'לפעמים חלומות מתגשמים' שמזוהה עם זוכה כוכב נולד 2, הזמר הראל מיואל, שסיפר: "זה היה מרגש מאוד, אני זוכר את הרגע שהוא השמיע לי את השיר. זה היה בבית שלו בפסנתר למטה, ויש לו משהו בלחנים שאי אפשר להסביר. היה לו איזשהו קסם, זה שיר שמשמיעה ראשונה אתה קולט אותו ויכול לשיר את זה איתו. אני זוכר שכל כך התרגשתי כי זה היה השיר של אחרי הזכייה, זה היה אמור להיות שלי, ואחרי זה, זה הפך להיות שיר של שלושת הפיינליסטים. צביקה תמיד הקדים את עצמו מבחינה מוזיקלית".

עוד ציין מיואל כי "מאז ומתמיד שמענו את צביקה, אבא שלי היה מעריץ שלו, הוא היה לוקח את הפוסטרים בעיתון, פוסטרים בגודל גוף מלא, ותלה אותם בחדר. כשאירחתי את צביקה, אבא שלי היה פשוט מרוגש כמו ילד. צביקה זה מהבית, אני מכיר את כל השירים שלו, אני עדיין שומע את השירים האלה".

מהרגע שהמוזיקאי, השחקן והקומיקאי ניקי גולדשטיין החל להיות זמר הליווי של צביקה, הוא אוטמטית נכנס למשפחת פיק וחווה את המאסטרו ברגעים הכי קשים והכי משמחים. בשיחה עם שכניק, הוא נזכר בפגישה הראשונה: "הקשר שלי עם צביקה התחיל ממש כשהשתחררתי מהצבא, חייל בלהקה צבאית. בשנת 1998, הייתה יום הולדת ללאה גלובוס והזמינו אותי לשיר לה באיזו מסעדה, וצביקה פיק היה והוא ניגש אליי ואמר לי 'אתה רוצה להיות זמר ליווי שלי?' הוא היה אחרי 'דיווה' בדיוק, ואני הערצתי אותו, אמרתי לו 'ברור', אפילו בלי לחשוב".

הוא חשף: "מאוד התחבר אליי ואני מאוד התחברתי אליו כי ראיתי גם לא את צביקה פיק הנצנצים והשואו, ראיתי פתאום אבא מדהים ובן לפאולינה. זה תמיד כל כך ריגש אותי, שהיינו חוזרים מהופעות, לא משנה באיזו שעה, הוא היה מדבר איתה. הוא אמר 'היא לא הוכלת לישון עד שאני לא מתקשר'. פאתום היית רואה ילד שמדבר עם אימא שלו. התאהבתי באיש הזה".

"הוא מאוד מאוד חסר לי, לא מתאים לו למות"

בהמשך, סיפר כי הקליט עזר לקולו להישמע טוב כשהופיע בפסטיגל אחרי האירוע המוחי שעבר: "שירלי, אשתי לשעבר, נורא נלחמה שהוא יכנס לפסטיגל, היא גם ניהלה אותו באותה התקופה, והתקשרו אלי בשושו ואמרו 'תשמע אתה תוכל לבוא?' עשיתי השלמות שלו והכל, זה היה מאוד עצוב, אני לא חיקיתי אותו בצחוק, אנחנו לא צחקנו, זה היה מאוד עצוב. אני היחיד כמעט שגרמתי לו לצחוק, משהו שלא ראו אף פעם".

באשר לסרט 'ימי הפיק' על חייו לש המאסטרו, אמר: "אני מאוד אוהב את צביקה ואני מכיר את צביקה האמיתי - ואני מאוד כעסתי על דברים בסרט. וכשראיתי אותו שוב לא כעסתי כי אמרתי 'אוקיי, יש פה אמת'. אני מבין אבל היום למה צביקה פעל כמו שהוא בחר לפעול. הבנתי את זה דרך הסרט, מהקושי שהוא בא, שלא נתנו לו הכרה, שזלזלו בו. כשאני ראיתי את צביקה פיק הוא היה וואו, הוא לא היה בשבילי בחירה שניה, אני אוהב את מה שצביקה תמיד אהב, את המלודיות והניצוצות של חו"ל. אבל היום אני מבין שאת הדפוסים ומנגנוני ההגנה, שהיו לו. אבל אי אפשר לקחת את זה שהוא היה איש משפחה מדהים ואבא ענק. הוא מאוד מאוד חסר לי, לא מתאים לו למות. הוא היה איש מאוד מצחיק גם".

המגיש שוחח עם מאיה בוסקילה, שהכירה אותו חיילת משוחררת, ולא ידעה שהוא יכתוב את השיר המוצלח של אלבומה הראשון: "הוא הכיר אותי כשעבדתי באילת. יום אחד הוא ניגש אליי אחרי ההופעה שלי ואמר לי, 'כשיהיה לך דיסק אני אתן לך שיר'. חשבתי שהוא צוחק אבל הוא לא ידע על מי הוא נפל. אני בדיוק הייתי בשלהי היציאה שלי מכל להקות החתונות, שנת 2003. לא מצאתי אותו והתחלתי לאסוף שירים והכול היה כמעט מוכן ואז הלכתי ודפקתי לו בדלת ברמת השרון. האמת שהוא קיבל אותי באהבה גדולה, אבל אני חושבת שפשוט לא הייתה לו כל כך סבלנות באותה תקופה, אז הוא פשוט הוציא לי שיר שהוא כתב 12 שנים לפני כן, אני לא בטוחה שהוא בכלל חשב שזה יהיה איזה שהוא להיט, והשאר היסטוריה'".

לאחר מכן, התייחסה גם היא לסרט על חייו - 'חיי פיק': "אני כן כועסת על הסרט שעשו עליו, מאוד. זו בושה למי שעשה את זה, כי יש המון דברים לא נכונים, אני יכולה להגיד שאיתי צביקה תמיד היה אדיב, נעים, מצחיק, עוזר, רגיש מאוד. הוא היה אדם מאוד רגיש, רגיש לילדים, לעוולות. הסרט עושה לו, לא רק עוול, אני חושבת שגם, חאלס, בן אדם נפטר, מה אתם עושים סרט כזה? כאילו למה? מה העניין?"

השניים דנו על השיר השני שכתב למאיה - 'נשמתי': "זה לא היה זה, לא הסכמתי והוא שתק, היה מאחורי הפסנתר ואמר לי 'מאיה, תהיי יפה ותשירי'. מי שבאמת הכיר אותו הבין שהכול נעשה באמת בהומור, אני מאוד אהבתי אותו".

הפיק הגדול שצביקה כל כך חלם עליו היה מיד אחרי שהשיר 'דיווה' ודנה אינטרנשיונל ניצחו באירוויזיון בשנת 98'. יואב גינאי, הכותב של להיט הענק, סיפר על העבודה עם המאסטרו ועל ההצלחה שכל כך חיכה לה: "אני התעקשתי עליו כי אמרתי שרק הוא באמת יכול להתחבר לדנה וביחד נוכל להביא את הדבר המאוד מיוחד הזה. מעבר לעניין הבינלאומי שהיה מאוד מאוד חשוב לו, בתקופה הזאת הוא היה בשפל המדרגה עד 'דיווה'. קרו לו הדברים הכי חשובים בקריירה שלו, אם זה המחזמר 'מרי לו' אחר כך, אם זו ההכרה בעולם. השיר הזה גדול מסך חלקיו, הוא הפך להיות סוג של סמל והמנון. מבחינתו של צביקה זה היה חשוב אפילו יותר מלכולנו, כי הוא סוף סוף נגע במוזיקה הבינלאומית, הוא סוף סוף נסע ועשה פגישות ב'סוני לונדון' ובכל מיני מקומות, הוא פתאום הרגיש שהעולם נפתח לו כמו שהוא חלם".

"היה באמת סוג של אייקון שלא הסכימו לקבל אותו"

על הקשר המתוח עם המבקרים הישראלים, אמר גינאי: "זה דור שקידש, בצדק אגב, דמויות כמו אריק איינשטיין ואת הרוק הישראלי. כל מה שלא היה זה, הוא רמס, הדיר, ואני חושב שצביקה סבל מהדבר הזה כי הוא היה עוף מאוד מאוד מוזר. מצד אחד עם גופיות הבטן והנצנצים וכל הדבר הזה, זה היה זר לאנשים שלא שבאו עם ג'ינס וטי-שירט וכאילו הביאו את רוח ילדי הפרחים. הוא היה יותר אירופי מהבחינה הזאת אני חושב. לא הסכימו לקבל אותו גם, אבל הוא, כמו שאני נהגתי לקרוא לו 'צביקה פיל', היה לו עור של פיל, הוא המשיך בדרך שלו. הוא היה באמת סוג של אייקון שלא הסכימו לקבל אותו כי הוא בעצם בעט בכל אותם האריכים שאותם אנשי תקשורת ניסו לטפח".

"אני חושב שזו הייתה הגאוניות הגדולה שלו – באמת ליצור לחנים ומלודיות שמצליחות לגעת בלב, לא יעזור. כמעט כל לחן שלו יש בו איזה ריגוש, משהו נורא מיוחד שטביעות האצבע המוזיקליות שלו הוא של צביקה. מה שהיה מדהים זו המהירות של הכתיבה, הוא היה מקבל טקסט שבאופן כמעט סימולטני מלחין את השיר", הוסיף גינאי.

עוד סיפר כיצד הוא חסר לו ולתרבות הישראלית בכלל: "כדמות מאוד מאוד מיוחדת שלא הייתה כמוה ולא תהיה אחריה, הצבעוניות הזאת, המוזיקליות הבלתי ניתנת לתיאור מבחינת גאונות, האופן שבו הוא מסתכל על החיים, הדמות האייקונית שלו, שיש לה צבע מאוד מעניין, ובולט בתרבות הפופולרית שלנו, כך שהוא באמת חסר, הדמות שלו חסרה. לי באופן אישי חסרות השיחות איתו, שמעתי עכשיו את 'אין מדינה לאהבה', אני זוכר שהוא אמר לי 'יואבי תסביר לי את השיר, אני לא מבין אותו, אז אין מדינה לאהבה, גם לפלסטינים אין מדינה, אז מה?'"

בנוסף לכך, רז שכניק שוחח עם עורך המוזיקה ולשעבר עורך 'שבעה לילות' עדי גולד, על התהפוכות בחייו של הזמר: "צריך לזכור שצביקה פיק בזמן אמיתי, בשנים האלה שהוא זכה לזמר השנה חמש שנים רצוף, שנה אחרי שנה הוא הוציא להיטים ואלבומים וספר, באמת קרו אתו דברים מדהימים כאישיות פופ. מצד שני, המבקרים בזו לו. הפער הזה בין אהבת הקהל והיותו אליל בסדר גודל שלא נראה קודם לכן בארץ והבוז שהמבקרים חשו כלפיו היה עצום, באמת".

הוא הסביר כי "חושב שצביקה פיק העז לעשות את הדבר הזה שמעט מאוד אמנים ישראלים עשו בתקופה ההיא והיום הפך להיות מצרך מבוקש, הנושא הזה של פופ בעברית, לא היה כזה כמעט ולא היה כזה טוב כמעט. וצביקה פיק עשה אותו מצוין בשנות ה־70, באמת הרפרטואר המדהים שלו, היכולת שלו לקחת שירי משוררים ולהכניס אותם לתוך מבנה של שיר פופ קצר, זה דבר נדיר, וזה בא כמובן בשילוב הופעה מאוד מוחצנת. הראיונות המסוימים שהוא נתן, היהירות שהתייחסו אליו כאילו הוא הגיע מהוליווד אבל בעצם הגיעה מפולין. בסופו של דבר קיבלנו דמות מאוד יוצאת דופן".

"גם ברגעים שהצליח פחות, הוא מבחינתו היה אלטון ג'ון"

"צביקה היה איזו סוג של תופעת אנטי, ברווח הזה שבין אריק איינשטיין ללהקות הצבאיות, מי העז להתאפר? התנהל ככה על הבמה? לכתוב שירים כאלה? לנענע על הבמה? לא הכחיש שהוא יוצא עם מלא בחורות? הוא היה סוג של סנסציה. אני חושב שזו הייתה באמת מן הכלאה שלא ידענו איך לאכול אותה", אמר גולד, והוסיף: "גם ברגעים שהוא הצליח פחות, הוא מבחינתו היה אלטון ג'ון. הוא היה האמן הישראלי הגדול מכולם בעיניו, ויכול להיות שבמידה מסוימת בזווית שלו הוא לא באמת טעה. השירים שלו שנכתבו לפני 20 או שלושים שנה, זה עדיין עובד".

ולבסוף, סיכם: "הוא גם לא כתב שירים על מלחמות, לא שירי מחאה, משהו שהוא הרבה יותר החיים עצמם ופחות נושאים גדולים ולאומיים, אני חושב שזה עוד משהו שאבחן את היצירה שלו. חבל שהוא לא איתנו".

הזמר והיוצר עידן רייכל אולי לא היה בשנות הפריצה של צביקה, שנות ה־70, אך סיפר על הערכתו אליו: "אני מעריך שמישהו שפתאום הגיע והביא המון סקסיות לבמה ושיער הארוך, ואת הפופ המהוקצע - אז זה היה מאוד שונה. אני חושב שבגלל זה, האיש הזה היה מאוד אמיץ. בסופו של דבר כל מה שצביקה היה צריך זה לשבת על פסנתר ולכתוב את השירים המעולים שהוא הביא לנו, השירים המרגשים, שירי המסיבות".