התקווה בת שנות אלפיים
מהי תקווה, ולמה אנחנו נאחזים בה גם בהיעדר סיכוי שמשהו ישתנה? • ורדה רזיאל ז'קונט שוחחה עם ד"ר עודד אדומי־לשם על התקווה הנכספת, ומגבלותיה
תקווה. אחת המילים מעוררות ההשראה הקיימות בשפה העברית, המובילות אותנו להאמין בכל מאודנו שיהיה בסדר, לא משנה מהי שאיפתנו הנוכחית, יתר על כן בהלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית. הפעם, אירחה ורדה רזיאל ז'קונט בתוכניתה את ד"ר עודד אדומי־לשם (האוניברסיטה העברית), כותב הספר 'תקווה וייאוש בקונפליקטים', ויחד שוחחו השניים על מהותה של התקווה בראי המציאות הנוכחית.
"אין תמה של תקווה בהמנונים אחרים בעולם, והמפעל הציוני הוא מפעל של תקווה", תיאר בפתח דבריו. "דווקא עכשיו כששומעים את ההמנון בהפגנות, הוא הפך להיותך כל כך רלוונטי. בתרבויות מערבויות נוהגים לחשוב שתקווה היא דבר חיובי, אך בתרבויות אחרות ישנה תשומת לב לצדדים השליליים של תקווה".
בהמשך, הוסיף: "הרבה פעמים אנחנו משתמשים במונח תקווה כדי להביע את הרצונות והחלומות שלנו בלי שאנחנו מתאמצים להשיג אותם. אין דבר כזה תקווה סתם, חייבים לחבר את זה למעשים. תקווה בלי מעשים היא לא תקווה. יש מתח מאוד מעניין בין תקווה לבין מציאות. בהמון שפות, תקווה משמשת לפעמים כמה אנחנו רוצים משהו, או כמה אנחנו מאמינים שמשהו יקרה. השאלה היא איפה אנחנו שמים את המשקל שלנו".
האם תקווה היא האפשרות היחידה להשגת חיים מספקים? לשאלה זו, השיב אדומי־לשם: "יש הרבה סיבות פסיכולוגיות לסיבה בגנה פסימיות וסקפטיות הן תופעות מעולות. התקווה יכולה לרסק אותנו. לתקווה יש מגבלות, אנחנו צריכים להסתכל עליה ככלי".
