"זה היה גיהנום, תפסו אותנו עם התחתונים למטה"
מירב כהן, תושבת קיבוץ עין השלושה, על הזמן הרב שלקח עד לחילוצם לאחר חדירת המחבלים לעוטף עזה: "עברתי סיוט של החיים, היינו במצב בו אנו לגורלנו"
אתמול (ש') בשעות הבוקר המוקדמות, התממש חזון האימים של תושבי יישובי עוטף עזה ומדינת ישראל רבתי; עשרות מחבלים חדרו לשטח המדינה מהים, מהיבשה ומהאוויר, לקחו בני ערובה, חטפו חיילים ואזרחים ואף רצחו יותר מ־300 אשיש. מירב כהן, תושבת קיבוץ עין השלושה, סיפרה על השעות האיומות בממ"ד עד לחילוץ.
"אנחנו לאט לאט מתחילים לעבד מה שהיה אתמול ולהסדיר נשימה ודופק", טענה. "עברתי סיוט של החיים, אני לא מתביישת להגיד. עברתי סבבים, ימי קרב, מטווחים וצבע אדום, כמו אתמול עוד לא היה. זה היה גיהנום. כשאני יושבת בממ"ד עם ילדה בת 14 ועוברים לידי מחבלים, אין מילים שיכולות לתאר את האימה וחוסר האונים, זו הרגשה נוראית, שאנחנו מופקרים לגורלנו".
עוד הוסיפה ואמרה, כי: "חיכינו 6 שעות כדי שיבואו להושיע אותנו, זה משהו לא סביר. 6 שעות כדי שיגיעו חיילים וייתנו לי נשימה. היינו במצב שאנחנו לגורלנו ומחבלים נכנסים לבתים ועושים בהם כבשלהם, ומסתובבים כאילו אבא שלהם קנה את הקיבוץ. באיזה תסריט דבר כזה קורה? עד רגע זה, עוד לא קיבלנו הודעה שהקיבוץ טוהר. ההנחיות הגיעו בצורה מאוד בעייתית, האינטרנט נפל מיד כשהחלו האירועים. לא הצלחתי לתפוס את הילדים שלי, לא ידעתי מה עלה בגורלם. פחד אלוהים".
"תפסו אותנו עם התחתונים למטה", הדגישה כהן. "חומה של מיליארדי דורלים ותצפיתניות ובלון, הכל קרס. קיבלתי פניות מחברים - 'יש לנו ערבים ליד הבית'. דפקו לי בדלת חיילים וקראו בשמי. כולם מאוד מבוהלים. אתמול כשישבתי עם בתי, האמירות היו 'אנחנו לא נשארים פה'. היא אמרה ואני די זרמתי. עשר שנים אני צועקת שצריך לעשות פה משהו מאוד רציני. צריך להיכנס בהם בלי רחמים. בתי אמרה די, שלא יעשו להם הקש בגג. בדלתות שלנו אף אחד לא הקיש. היינו נחמדים מדי. חבל שהמחיר הוא 250 הרוגים".
עריכה: מיכל קדוש
