"היו דקות של אימה"
דלית רם, תושבת קיבוץ ניר עוז שניצלה מהטבח שביצעו מחבלי חמאס, שיתפה בסיפורה הקשה כאשר הייתה במצור עם משפחתה בזמן שמחבלים שרפו את בתי הקיבוץ
דלית רם, תושבת קיבוץ ניר עוז שניצלה מהטבח שביצעו מחבלי חמאס, שוחחה עם אריה אלדד ובן כספית ב־103fm ושיתפה בסיפורה הקשה והעוצמתי, כאשר הייתה במצור עם משפחתה בזמן שמחבלים שרפו את בתי הקיבוץ. במקביל, דלית טיפלה מרחוק בהוריה הסיעודיים.
היא סיפרה על רגעי האימה: "היינו במקביל בשני בתים. אצל הורי המחבלים הגיעו קודם, ממש די בהתחלה כשהתחילו המחבלים להסתובב, המטפלות התקשרו אליי בבהלה ואמרו שמישהו דופק בדלת ואמרתי להן בשום פנים באופן לא לצאת מהממ"ד ולא לפתוח כלום. בזמן הזה ניסיתי להתקשר לכל גורם האפשרי והבנתי שאנחנו לבד. ולאט לאט הבנתי שעוד ועוד בתים חווים את אותו הדבר עם המחבלים. עד שזה התפשט והגיע גם אלינו בו זמנית. אנחנו בממ"ד עם הילדים, הילד שלי היה אמור לחגוג יום הולדת באותו היום, כל המשפחה הייתה אמורה להגיע באותו הבוקר והיינו אמורים וחגוג לו, ואז הגיעו המחבלים והבן שלי ברקע אומר 'אני לא רוצה למות ביום ההולדת שלי', הוא בן תשע".
"אלה היו דקות של אימה", אמרה. "אני לא יודעת אפילו איך לתאר את הדבר הזה שמחבלים נמצאים לך בתוך הבית ואתה פשוט מתפלל. הם ניסו בשלב מסוים לפתוח, בעלה החזיק ממש חזק את הידית ופשוט שמענו מלא קולות וצעקות ושהופכים לנו את הבית וקדחו בבית וכל מיני דברים. ובמקביל ההורים שלי גם שם בכלל, יצאו, חזרו, יצאו וכל הזמן ניסו לפתוח להם את הדלת. ניסו לגרום להם לצאת. זה היה בערך 12 שעות מההתחלה ועד הסוף. של טבח. אתה שומע אותי עכשיו אחרי שדיברתי על זה, אני בכלל עוד לא קולטת. כי אנחנו קיבוץ של 400 תושבים שמתוכם 100 איש או נרצחו או נפצעו או נחטפו. זה פשוט פסיכי וזה לא מתעכל. אין דרך בכלל לתאר במילים את התחושה הזאת. כאילו הקרקע נשמטה לנו מתחת לרגליים".
על הקיבוץ שלה, ניר עוז, סיפרה: "זו קהילה שהייתה שוקקת בעמדה בפני קליטה של משפחות. באמת קיבוץ שוקק חיים שפשוט בבת אחת הרסו אותו. הרבה משפחות לא יחזרו. גם אנחנו כבר לא נחזור לשם. כי התחושה הכי בסיסית שהייתה לנו לאורך כל הזמן היא שיש ביטחון. והתרחיש הכי גדול שהיה לנו שאם יגיעו מחבלים אבל אף אחד לא דמיין בחלומות הכי גרועים שלו שדבר כזה יכול לקרות. זה בלתי נתפס. ויש סיפורי זוועות שם על משפחות שלמות ששאפו עשן ונהרגו שם. ואנשים שנרצחו".
"אני יודעת שמעל ל-20 איש מתו", ציינה לבסוף. "אני חושבת שנחטפו מעל חמישים. עדיין יש נעדרים. עדיין אין את כל המידע המלא. כל יום אנחנו מגלים עוד ועוד. פשוט אבדן בלתי נתפס הדבר הזה. אני עכשיו באילת, פינו אותנו. יש לי שלושה ילדים, אחת בת ארבע, ילד בן שבע וילד בן תשע. אנחנו כל הזמן באמת מנסים לתווך להם את זה, במיוחד לילד הגדול. ולתת להם את התחושה של הביטחון, שקרתה התופת הזו ועדיין אבא הגן עלינו והיינו חזקים וגם סבא וסבתא בחיים. ואנחנו מסבירים שהמציאות שלנו השתנתה, דברים השתנו. עכשיו כל הניצולים נמצאים במלון, הם רואים את החברים שלהם והם גם יודעים על אלה שנרצחו. הם יודעים על חטופים. ויש דברים שהם לא יודעים עדיין וגם אנחנו לא יודעים. אני לא חושבת שאף אחד מבין את גודל הדבר הזה".
עריכה: נויה חסון
