"שיעשו הפסקת אש או הפסקת לחימה לשחרורם"
הדס קלדרון, שבעלה לשעבר ושני ילדיה בשבי חמאס: "אין מצב שהמדינה תקריב את ילדיה, מה זה, עקדת יצחק?" • טענה: "כבר נכשלנו, בואו נודה"
חייה של הדס קלדרון, תושבת ניר עוז, השתנו לבלי היכר לפני 38 יום; בעלה לשעבר עפר בן ה־50 וילדיה סהר בת ה־16 וארז בן ה־12 נלקחו בשבי חמאס, ואילו אמה כרמלה ואחייניתה נוי דן נרצחו על ידי המחבלים האכזריים.
בשיחתה עם ענת דוידוב ואודי סגל, סיפרה על תחושותיה בעקבות הצער הכבד לצד התקווה להשבת יקיריה. "אני מתחילה להרגיש את עייפות הקהל, אנשים רוצים לחזור לשגרת החיים, היא לא תחזור עד שהחטופים לא יחזרו", טענה. "ילדים ותינוקות לא יכולים להיות שייכים לשום עסקה, פשוט תוציאו אותם. אין פה עניין של עסקאות. מה להם ולשבי? זה מלווה בכל כך הרבה מתח וחששות, והמעבר הזה בין ייאוש לתקווה, זה בלתי נסבל. אני לא רוצה להיות אפילו באופטימיות זהירה, אני רוצה אותם בבית. אני רוצה שהעסקה תיסגר, שיעשו הפסקת אש או אפילו הפסקת לחימה לשחרור החטופים. מספיק עם האפיזודה הזו".
בהמשך, הוסיפה: "כל המשפחות עוקבות בדאגה אחרי ההחלטות, אני מזכירה להם (לחברי הממשלה) לא להתבלבל. יש שם אזרחים, פצועים שמופקרים 38 יום, חטפו למדינה את העתיד, גורל החטופים בידיים שלהם. אני דורשת מהקבינט שמעל לכל יעד ארוך טווח, כמו חיסול חמאס וכאלה דברים, הם חייבים לתת עדיפות עליונה לחזרה מיידית של החטופים בריאים ושלמים. זה יעד יחידי וראשון. אם הם לא יחזרו, זאת תהיה הפרה של החוזה השורשי, העתיק, המהותי ביותר, בין האזרח למדינה שלו. ההשלכות של זה הרות גורל לעם ישראל עשרות שנים קדימה. מעל 240 הופקרו, את החטופים החיים שמופקרים כבר חובתם להחזיר לפני הכל. מי אחרי זה יסמוך שזה לא יהיה הילד שלו מחר? מי יוכל לסמוך על זה שמישהו יסמוך עליו? הם מחויבים לנו כאזרחים. דורשת מהם לקיים את העסקה כאן ועכשיו".
"הופר ההסכם הבסיסי בין המדינה לאזרחים שלה"
"אנחנו כבר 38 יום, אנחנו עושים הכל על מנת שיחזירו אותם", זעקה קלדרון. "ועדיין אין פתרון. הם עדיין שם. באופן אישי הגעתי להבנה שהפתרון האמיתי נמצא כאן אצלנו. אני לא רצה יותר לשום מקום. אני פונה לקבינט המלחמה, לרה"מ, ואומרת להם - הופר ההסכם הבסיסי בין המדינה לאזרחים שלה. זוהי חובתם המוסרית והמדינית להחזירם במיידי בריאים ושלמים. נתניהו אחראי באופן אישי, זו אחריות מוסרית שלו, מבלי שתיפול שערה משערות ראשם. הגורל שלהם בידיים שלהם. אני לא יודעת כלום, ראינו עם מי יש לנו עסק. אנשים ברוטליים ואכזריים. אנחנו לא כמוהם. אין מצב שהמדינה תקריב את ילדיה. מה זה, עקדת יצחק? על איזה מזבח ארור? מזבח היוהרה? הניצחון? כבר נכשלנו, בואו נודה. רק בהשבתם יהיה ניצחון. למה ראש הממשלה לא יוצא ורואה? אני רוצה שהוא יראה את העם שלו, ואז הוא יבין שזה יהיה הניצחון האמיתי והעם ייתן לו גב. הוא לא ישכח לו לעולם שהוא הביא אותם הביתה".
בסיום דבריה, תיארה הדס את מצבה הקשה בימים אלה: "אין שום דבר שעוזר, אני על סף תהום, אני בתוך בועה של אימה, אני יושבת בתל אביב כדי להיות קרובה לתקשורת. אני לא רואה מה קורה סביבי. אני מתפקדת כמו טייס אוטומטי, אסור לי להרגיש ואסור לי לחשוב, אחרת אני מתרסקת. בלילה, היום בבוקר חברה שלי שמלווה אותי בנאמנות ומצילה אותי, אמרה לי 'עוד פעם בכית וצרחת בלילה'. מתוך שינה, אני אפילו לא זוכרת כלום. זה כל כך כואב. תדמיינו את הילד שלכם זרוק באיזו מחילה עם התקפי חרדה, כי זה ילד שגם ככה סובל מהתקפי חרדה בבית, בימים נורמליים. אני צריכה להשכיב אותו כל יום, לישון. הוא עוטף את עצמו בבובות שיגנו עליו. באותו יום לא הגנו עליו הבובות ואני לא הגנתי עליו והמדינה והצבא לא הגן עליו. לכו תדעו מה הוא ראה בדרך, אם זה גופות ויריות וכאוס. ברגע שאני מתחילה לחשוב על זה, אני נשברת".
עריכה: מיכל קדוש
