"לפני חודשיים הפסקתי לחיות"
נדב, בנו של ליאור רודאיף עמו נותק הקשר בבוקר השבת השחורה, על הפגישה עם רה"מ וקבינט המלחמה: "זה היה אותו דף מסרים - אנו רוצים תמונת ניצחון"
נדב, בנו של ליאור רודאיף, תושב ניר יצחק שנותק עמו הקשר מאז השבת השחורה ב־7 באוקטובר, סיפר על תחושותיו בעקבות המתרחש, ואף שיתף ברשמיו מהפגישה מול ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי קבינט המלחמה.
"הבוקר הוא קשה מהמון המון סיבות, בראש ובראשונה זה הבוקר הראשון מזה 36 שנים שאני לא מקבל שיחת טלפון מאבא שלי לאחל לי מזל טוב, כי הוא לא נמצא פה. היום אני מציין את התאריך שבו נולדתי. העניין הוא שלפני חודשיים הפסקתי לחיות ואני חושב שכולנו הפסקנו לחיות באיזשהו מקום. התחושות הן מאוד מאוד קשות. התחושות הן מאוד מאוד מתסכלות", אמר.
"זה עוד בוקר שאתה קם עם איזושהי תקווה אחרי סיוטים, אחרי חלומות קצת יותר אופטימיים, אחרי איזושהי ציפייה שאולי תחכה לי איזו הודעת ווטסאפ, כי אבא תמיד שולח את ההודעות הכי מוקדם בבוקר, וזה לא המצב. זה בוקר קשה", שיתף בתחושות הקשות.
כמה יצאת מתוסכל אחרי הפגישה אתמול?
"מאוד. גם לא נשארתי עד הסוף כי הרגשתי שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום שנותן איזושהי אנחת רווחה, איזושהי הרגעה, איזשהו מסר שמרגיש שהם שולטים בסיטואציה. זה היה מאורגן בצורה מאוד מאוד מדוקדקת כדי שאנחנו נהיה בעמדת... אני לא אגיד נחיתות, אבל זה היה אולם מאוד גדול, היו שם המון אנשים, לא היה בידוק ביטחוני מספק, הטלפונים נשארו, היו שם צלמים, אני לא יודע אם הסתננו גם כתבים פנימה".
"אין לנו יותר כוח להיות בתוך מוות"
המשיך וסיפר: "ברגע שהתחילה הפגישה, שגם ככה התחילה באיחור, הדבר הראשון שקרה היה שחברי הקבינט וראש הממשלה שמעו עדויות מפי שבות שהיו בשבי חמאס. עדויות שגם אני, שאני בקשר עם רוב המשפחות ואני שומע את זה מצד שני, מצד שלישי... לשמוע את זה ברמקולים באופן מאוד מאוד ברור וחזק, זה משתק וזה מפחיד וזה מטלטל וזה מזעזע. הייתה שם קריאה מאוד מאוד ברורה מצד אנשים שחוו את זה, בצורה מאוד מאוד טראומטית, באלף אלפי מונים יותר ממה שקורה בארץ".
יצאת מיואש?
"אני חושב שהרצון בפגישה עם הקבינט, בראש ובראשונה היה איזושהי בקשה מצד המשפחות, כבר ב־20 בנובמבר בפגישה הקודמת, שיותווה איזשהו מתווה על מנת שאנחנו ניפגש עם הקבינט באופן קבוע וסדיר לקבל עדכונים. בפועל, זה היה אותו דף מסרים, אלה היו אותם הנהונים של כן ושל לא, תלוי אילו דברים נאמרו. לא הרגשתי שאנחנו מקבלים איזושהי זריקת הרגעה של 'אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ואנחנו פועלים על מנת להחזיר את כולם באופן המיידי'".
"לא הרגשתי שאנחנו מקבלים איזושהי זריקת הרגעה" // צילום: חיים גולדברג/פלאש90
"עברו 61 יום, אבא שלי בן 61, חולה לב, פצוע, שעד היום לא מוגדר חטוף כי אין אינדיקציות. 61 יום שאנחנו קמים כל בוקר בדאגה שהיא משתקת, ואז זה לתת לעצמך עוד 10 דקות במיטה להתכרבל כדי לאזור כוח לקום ולהמשיך לפעול כי אין ברירה אחרת, ואנחנו לא נחים לרגע. אני מתיש את עצמי כל יום לדעת עד לשעות הקטנות רק כדי שאני אוכל לישון, וגם על זה אני מרגיש אשם כי יש לי מיטה ואני מתקלח כל יום ואני מצחצח שיניים", הוסיף, "אני חושב שאחד הדברים שהכי מפריעים לאבא שלי זה שהוא לא מצחצח שיניים, ואחד הדברים שאני הכי דואג להם זה שהוא לא מקבל תרופות".
"יש פה יותר מדי מוות", זעק, והודה: "אין לנו יותר כוח להיות בתוך מוות. אנחנו צריכים להתחיל להחלים. אנחנו צריכים תמונת ניצחון שתקרה אך ורק כאשר כל החטופים, ללא קטגוריות וללא משא ומתן של מי יותר ומי פחות, כי כולם באותו מצב. העדויות הן מאוד מאוד קשות. אין להם זמן, לאף אחד מהם - צעירים, בוגרים, קשישים, נשים, אין להם זמן, על אחת כמה וכמה הילדים שעדיין נמצאים שם. אנחנו רוצים תמונת ניצחון חד משמעית שכל החטופים יחזרו לפה".
עריכה: אמיתי דואק
