על רקע המלחמה הקשה מול חמאס, זהו יומה ה־67, יש הטוענים כי הסכמי אוסלו והשלכותיהם קשורים למציאות הביטחונית שהייתה נהוגה עד בוקר השבת השחורה של 7 באוקטובר.
השר ויו"ר מרצ לשעבר ד"ר יוסי ביילין התייחס לדברים. "הייתי מאוד נגד היציאה מעזה, למרות שבסופו של דבר הצבענו בעד, אבל עד הרגע האחרון עשינו מאמצים שזה יהיה בהסכם עם הנשיא הפלסטיני אבו מאזן", טען. "אתה יכול לקשר את זה לנסיגה החד צדדית ושלא נעשתה בהסכם, למרות שאפשר היה להגיע להסכם. דיברתי אז עם שרון לא מעט ואמרתי לו, 'אתה נותן לחמאס על מגש של כסף את רצועת עזה כי הוא ייקח את זה, אם אתה לא מגיע להסכם מסודר עם הרשות הפלסטינית'. הוא אמר לי 'ההבדל בינינו זה שאתה מאמין בכך שיש ערבים כאלה ויש ערבים כאלה, ואני אומר לך הם כולם אותו דבר, ולכן לא משנה לי אם זה יהיה פת"ח או שזה יהיה חמאס".
על השאלה האם לרה"מ לשעבר שרון יש אחריות על האירוע, השיב: "בוודאי. אריק שרון באותה תפיסה של נתניהו, שעדיף חמאס שלא מבקש את חלוקת הארץ בינינו לבינם, לבין הפת"ח שרוצה בהסדר שלום על בסיס של שתי מדינות. לא רק שאין הבדל בין חמאס לפת"ח, הייתה העדפה של הימין לחמאס על פני הפת"ח. האמונה שמדובר כאן בגורם שהוא יותר דתי, יותר עוסק ברווחה, לא רוצה דברים מדיניים, והפת"ח רוצה שתי מדינות. היה איזה ראש ממשלה, שבמקרה גם רצחו אותו, בשם רבין שאמר שהוא רוצה שעזה תטבע בים. הוא אמר את זה בכאב לב נורא על מה שקרה אצלנו, מגורמים שהגיעו מעזה ועזה עצמה. לצייר איזה מצב של אידיליה שלא היה כלום, פתאום באו חבר'ה הזויים עם שיגעונות כאלה של שלום עם הפלסטינים ואמרו 'בואו נוותר על השטחים, שיישבו שם'".
"נושא הגבול המזרחי היה כל השנים הנושא המרכזי, ואילו נתניהו לא היה נבחר ב־1999, ב־4 במאי 1999 היה הסכם קבע בין ישראל לבין מדינה פלסטינית", הבהיר. "אני חושב שזה היה הפספוס הגדול ביותר של הציונות. ערפאת לא היה צדיק, אבל אני חושב שבשלב מסוים הוא הבין שמבחינתו ומבחינת אש"ף אחרי שעשה את השטות של התמיכה בסדאם חוסיין, איבד את העולם הערבי והמערבי ונגמרה המלחמה הקרה שבה קיבל את תמיכת מוסקבה, הגיע למסקנה שהדרך הפוליטית הכי נכונה לאש"ף זה להגיע להסדר עם ישראל. נדמה לי שגם סאדאת וגם חוסיין לא עשו את השלום איתנו מטעמים ציוניים, סאדאת היה תומך היטלר וחוסיין הביא עלינו את סיפור הגדה המערבית, אלמלא זה היינו בעולם אחר היום. הם הגיעו למסקנה שעדיף לעשות שלום. ההבדל היה שכשערפאת חשב שהסיכוי לשלום הולך ואובד, הוא נתן יד לאלימות והם לא".
בסיום דבריו, הדגיש השר לשעבר: "4 במאי 1999, זה היה המועד שאליו לפי הסכמי אוסלו היה אפשר להגיע להסדר קבע, שהיה מוביל לשתי מדינות לשני עמים. לא היה מו"מ על הסכם קבע, ביבי היה רה"מ כל השנים ולא רצה להגיע להסכם. בגלל אובדן האופק המדיני, אי אפשר היה לקחת את הסכם הביניים ל־5 שנים ולמשוך אותו כמו שעשה נתניהו ליותר מ־30 שנה. ההסכם לא צריך להימשך יותר, והעובדה שהאלימות גוברת ושב־2006 זכה חמאס לרוב, זה מתסכול מכך שהפרגמטיים כמו אבו מאזן ואחרים שעשו מאמץ מתוך הבנה שהאינטרס הפלסטיני הלאומי הוא הסכם שלום, הציבור הרחב חשב שהדרך לא מובילה לשום מקום. לכן הייתה יותר תמיכה באלימות. אפשר היה להבטיח אז שהכוח הביטחוני הפלסטיני מקבל סיוע כמו שקיבל מהאמריקנים בשנים האחרונות, כדי להחזיק את עזה. אילו ניכר היה שאפשר להגיע להסדר קבע, אני יכול להעריך שהאווירה ברחוב הפלסטיני הייתה שונה".